לא מדברים, עושים.
בועז בק
וככה זה קרה, יום אחד התכנסו כל זקני השבט לקבל את אחת ההחלטות
החשובות בכפר הקטן, מי יקבל את התפקיד הנחשק והנחשב ביותר, מי יהיה שואב המים.
האיש שידאג שלכל משפחה יהיה מה לשתות. הזקן שבחבורה הציע את הבן שלו, וטענתו בפיו,
מאחר והתפקיד החשוב ניתן לחשוב שבכפר פשוט הדבר שבננו יהיה השואב. התנגדו כל
הזקנים מיד, הרי בן ראש השבט צעיר מדי, גם אינו יודע לשאוב כמו שצריך, גם קל דעת
הוא ואיך יחלק את המים בזמן וכמו שצריך. וכך כל אחד הציע את בנו או את קרוב משפחתו,
ולעומתו כולם צועקים את כל הסיבות שבעולם למה המועמד האחר גרוע במיוחד, ולמה המועמד
השלישי עוד יותר גרוע.
ארבעים יום וארבעים לילה נמשכה הישיבה המרתקת הזאת, במהלכה נחרב העולם
ונבנה לא פעם, אנשים מתו ואנשים חדשים נולדו, הומצא הטלפון וגילו את הכוכב התורן,
מדינת ישראל הוקמה, נחתו על הירח, המלחמה הקרה התחממה, גילו את האטום. בקיצור
הזקנים היו עסוקים בהכרעה הגורלית שלהם ולא התעניינו בשום דבר חוץ מהשאלה המרכזית:
מי יהיה שואב המים?!
לאט לאט נבט במוחם רעיון כביר, הוא נשתל במח שלהם בלי לשים לב, ואחרי
עוד מספר ארבעים ימים ולילות הם הציעו כמעט ביחד, מדוע שלא נחכה? נשאל בינתיים את
השואב הנוכחי מי הוא חושב שמתאים לתפקיד? הרי יש עוד זמן עד שהוא ימות... שהוא
ישבור את הראש עד אז!
סיפור נחמד, לא?
יש לנו הנאה כזאת בתור בני אדם לדבר, לקיים דיון חסר טעם וריח, חסר כל
הגיון, העיקר שנדבר ונדבר וננסה לשנות משהו בעזרת כח העל שנקרא "גלי הקול"...
לא שזאת בעיה, זה פשוט מולד אצל רובנו. ועדיין נהיה בטוחים שאנחנו
חכמים ויודעי כל... בעצם זה מולד, לא אשמתינו. אנחנו שוחים בים של פטפטת, כל
אחד מאיתנו, האנשים שמדברים ומדברים, מספידים ומברכים, בונים מגדלים באוויר
ומפרקים אותם. בסופו של יום כולנו סוג של נהגי מוניות, כולנו מבינים בהכל
ולכולנו יש את הרעיון שישנה את העולם...
עכשיו, תרשו לי להציע את ההצעה שלי שבאמת תשנה את העולם ותהפוך אותו
לטוב יותר.
כל אחד, כולל אני עצמי, חושב ומדבר על איך הוא יוכל להיות רציני יותר,
איך הוא יתקדם, ישתנה ויהיה טוב יותר. אני מציע להפסיק לדבר ולהחיל לעשות. אני
הולך להציב לעצמי רף מסוים, מעשי, שרק אם אעמוד בו בסוף היום - בדיוק כמו ביעד
המכירות שלי - אני אישן בשקט.
"כי דיבורים זה לא אנחנו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה