הבדאי
הלל עזרא
מוטה בר מוחא שירך את רגליו בעצלתיים לכיוון ביתו
בשכונת נווה צדק הוותיקה, בעיר אשר על החוף, תל אביב. מוטה יכול להגיד על עצמו
בגאווה שהוא שוהה ללא הפסקה בעיר ללא הפסקה מיום היווסדו ועד ימות זקנותו... בהחלט
נחשב מוותיקי השכונה, משרידי דור אנשי האצ"ל, ואחד מהדמויות הבולטות של העיר
הוותיקה עוד מימיה טרום קום המדינה. דמותו שפופה מעט, גופו דקיק וארוך, מצחו חרוש
קמטי שיבה, ממנו גולש אף מעוקל אשר משווה לו פני דורס לילה. על גשר אפו המפואר
מונחות כבדרך אגב זוג משקפים בעלי שמשות חסינות ירי ממוסגרות במסגרת פלסטיק מנומרת.
על גופו עטה חולצה משובצת שהתמזגה עם מכנסי הפועלים מהוהות שהסתיימו למרגלותיו
בזוג כפכפי גומי בדוגמת איקס. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ומוטה סיים את סיבוב
הבוקר השגרתי שלו שנפתח בחדרו של רופא המשפחה, המשיך בדוכן העיתונים והסתיים
במכולת השכונתית, שם רכש חפיסת סיגריות טיים ופחית גזוז. נוהל בוקר שגרתי בהחלט
לאנשים בגילו של מוטה קשישא.
לפתע נעמד מוטה דום. "בום" עמום נשמע
ברקע ולאחריו בליל של צעקות מכיוון שוק הכרמל הסמוך. הוא עקף את אחד הבתים הפרטיים
שניצבו מימין לרחוב, קיצר דרך סמטא צדדית לכיוון התחנה המרכזית הישנה, והגיח לשוק מעבר
לברזנט עבה שחצץ בין הסמטא הנטושה היישר אל מרכז החגיגה. מסביב נשמעו צעקות
"פיגוע"... "מחבל מתאבד"... כשברקע יללות הסירנות מלוות
בחריקות הצמיגים של רכבי החירום שגלשו בסערה למרכזו של השוק זרוע הרסיסים. היה זה
אחד הפיגועים היותר קטלניים שידעה המדינה, ומוטה מצא את עצמו מבלי שתכנן במרכזו של
האירוע, כאשר הוא נדחף מימין ומשמאל ע"י זרם אנשים ופרמדיקים שזרמו אל השוק
בשאון.
ואז התחילו גלגלי מוחו של מוטה להסתובב נמרצות:
"אוקיי, פיגוע... איך אני מכניס את עצמי
בצורה המרשימה ביותר לאירוע. נתחיל מנקודת התצפית: אני עומד לתומי בגן הכובשים
ממול המסוף... לא, בעצם לא... עדיף להתמקם בכרם התימנים, איפה שאפשר להשקיף אל
השוק בצורה טובה יותר. יופי, עכשיו... אני מרגיש מישהו מתחכך בי בכתף, אני מסובב
את ראשי ורואה אדם גוץ עם מעיל פוך בצבע חום אדמה, רץ לכיוון השוק. ניסיתי לשאול
אותו למה הוא לא שם לב לסביבתו אבל הוא לא טרח לענות לי... לא... עדיף תשובה יותר
דרמטית... בא נגיד שהוא מלמל כמה הברות בלתי ברורות שהעלו בי זיכרונות מהסוהרים
בכלא עכו... זה כבר נשמע מרשים יותר. התחלתי לעקוב אחריו לכיוון השוק כשאני שומר
ממנו מרחק סביר של כעשרה מטרים. הוא נעצר ליד חנות חמוצים במרכז השוק. המוכר, צעיר
שזוף בעל עיניים ירוקות סקרניות, צרר לו ניילון עם זיתים שחורים, הוא הכניס את ידו
לכיסו ואז נשמע פיצוץ שהעיף אותי אחורה ומילא אותי ברסיסים... התעלפתי..."
"כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית
החולים..." סיים מוטה את תיאורו המוחשי בפאתוס, והביט סביבו כדי לוודא את
השפעת דבריו הדרמטיים על קבוצת הגמלאים שהתקבצה סביבו. הוא נהנה לראות את עיניהם
של חבריו לשכונה נפערות מסקרנות בעוד פיהם מרייר חרש. כזה סיפור פנטסטי יכל רק
בדאי וותיק כמוטה לרקוח ועוד להצליח לשכנע את הסביבה שהכל אמת. מוטה לא היה מסוג
הבלופערים שיספרו לך איך הם גלשו במורד המצדה הנשקפת ממול לכינרת ביחד עם פלוגת
פלמ"ח תחת פיקודו של אריק שרון וכבשו את מצודת שער הגאי שהייתה נתונה תחת
שליטתו של צאלח א-דין... הוא היה שועל בדיות וותיק שידע לתבל את מעשיותיו
הבדיוניות בהרבה פרטים קטנים כדי לבלבל את האויב ולמקד את הסביבה בסיפור שהומצא במוחו
הקודח. הוא היה מבלה עם נכדיו בסיפורי גבורה מימיו טרום קום המדינה, על התכתשויותיו
עם ה"כלניות" (כינוי נפוץ בארץ באותם זמנים לחיילים הבריטיים מהדיוויזיה
השישית), ומעשי החבלה שחולל עם חבריו התל-אביביים.
האמת חייבת להיאמר. מוטה היה מדור אנשי האצ"ל
וזכה להתחכך לא פעם במדיהם של גיבורי התנועה המיתולוגית ולנהל איתם שיחות לתוך
הלילה. גם מבחינה אידיאולוגית היה תמים דעים עם אנשי התנועה הציונית. הוא היה
אידיאולוג חריף, שלא היסס להחצין את דעותיו המשתייכות לצידה השמאלי של המפה באותו
קו עם יפי הנפש משיינקין. מאז אותו ליל סיוטים ב-17 במאי 1977 בו הופיע חיים יבין
על המרקע והכריז מול כל אזרחי ישראל בקולו העמוק על "מהפך" ששלח את זקני
מפא"י אל האופוזיציה, מוטה לא מפסיק לרטון ולקלל על גורלה המר של האומה
הנופלת שבי בידי מנהיגיה הימניים ומתדרדרת מדחי אל דחי... עיניו היו יוצאות
מחוריהן בעוברו מידי יום ליד בית הכנסת "רש"י" עם דמדומי חמה,
בדיוק בשעה שמנשה ברזני, מזקני העדה העיראקית, ליקט אנשים למניין. זה היה מוציא
אותו מדעתו בכל פעם מחדש: "תראו אותו, את הפרזיט הזה, בשעה שאנחנו חירפנו את
נפשנו על תקומתה של המדינה, הוא ישב עם החמולה שלו בבגדד וניגב פיתות בשמן זית עם
עמבה... יש לו עוד את החוצפה לעמוד כאן מידי יום וללקט את עשרת בני המן בשביל
התפילה המסכנה שלו...
אבל למעשה, כל ההילה האדומה שריחפה סביב דמותו של
מוטה, הייתה אמורה לחפות על עברו האמיתי של האשמאי. מוטה היה מאותם גברים פחדנים
שבזמן מלחמת תש"ח ביצרו את ביתם בשקי חול והסתתרו במקלטים בשיניים נוקשות,
יחד עם ציבור הנשים והילדים. בשנים שלאחר המלחמה, הוא ליקט מעשי גבורה מן הגורן
ומן היקב, ומהם הרכיב את סיפוריו הפנטסטיים בהם היה מאביס את סביבתו המשפחתית.
כדרכו של בדאי ממולח, הוא גם נהג לנפח את סיפוריו מעבר לכל פרופורציה כדי להוסיף
נופך למעשיה המרתקת.
***
ערב אחד צילצל הטלפון בביתו של מוטה. הוא ניגש אל
ההול, התיישב על הטבורט שליד טלפון החוגה האדום, והרים את השפופרת. מעברו השני של
הקו עמדה, מרוגשת כולה, נכדתו הצעירה של מוטה, יסמין. היא סיפרה לו בהתרגשות
שבמסגרת תכנית "המורשת הציונית", הטילה עליה המורה לערוך חיבור על אחד
המבצעים הנועזים ביותר שנערכו ע"י הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי,
"מבצע מרכולת". אותו מבצע שכונה לימים "ליל הגשרים", במסגרתו
פוצצו אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ וגרם לניתוק בקווי האספקה של הכוחות הבריטיים.
מוטה, כמובן, קפץ על ההזדמנות, והזמין את נכדתו לכוס תה ושעת סיפור בערב שלמחרת.
המשך בשבוע הבא אי"ה
הלל. פשוט נפלא!
השבמחק