אלחנן גולדברג - פרשת וארא תשע"ג

יש לנו על מי לסמוך

אלחנן גולדברג

בית המדרש המרכזי בעיר קראקא שבפולין היה מלא עד אפס מקום בתלמידי החכמים של הקהילה הגדולה, ובשאר פרנסי הציבור ובעלי המלאכה, שבאו בשבת אחרי הצהריים לשמוע את דרשתו הראשונה של הרב החדש שנקרא לכהן תחת המרא דאתרא שנפטר בשיבה טובה.

העיר קראקא הייתה אחד המעוזים הרוחניים הגדולים ביותר של יהדות פולין. חצי מליון יהודים היו בה, ומאות רבות של בתי מדרש פעלו שם במשך כל שעות היממה, על כס הרבנות של עיר זו ישבו ענקי הרוח של העם היהודי, כמו הרמ"א, בעל ה'מגלה עמוקות', ועוד.

בית המדרש המרכזי היה ביתם של קבוצת תלמידי חכמים גדולה שהיו מתפלפלים בלימוד בכל שעות היממה, מבין אותה קבוצה היו מספר מצומצם של "האריות שבחבורה" שהיו ת"ח מופלגים אף יותר ובקיאים בכל מכמני הש"ס והפוסקים, עם אלו לא ההין אף ת"ח צעיר להתנצח בלימוד, ומי שכן אזר אומץ היה חוזר בפנים מושפלות לאחר שהיו סותרים את דבריו בטרם יסיים לשטוח את המערכה עליה נסמך פלפולו.

מנהג עשו להם ה"אריות" מאז פטירת המרא דאתרא, שהיו נוהגים עם כל רב שהגיע לכהן בקהילתם.

מזה דורות, בשבת הראשונה לכהונתו, הרב היה מוסר את דרשתו המרכזית בבית המדרש הגדול. כל בני הקהילה ותלמידי החכמים היו מתאספים ובאים להאזין לדבריו. הרב היה פותח בקושיה עצומה שלא ניתנת להתרה במהרה, ועליה היה מבקש לסמוך מערכה שלימה של פלפולים קושיות ותירוצים.

בשלב זה היו מתעוררים ה"אריות" ופותחים בהתקפה אדירה של מקורות הסותרים את היסודות עליהם מתבססת הדרשה הגדולה. הרב, הגם שהיה ת"ח עצום, היה מנסה להשיב להם ממקורות נוספים ולנסות ולתמוך את הבניין בטרם יקרוס, אך הם לא היו מעלים בדעתם להתייאש ודוחים שוב ושוב את פלפוליו. סופו של דבר הרב היה יוצא וידו על התחתונה, מה שהיה גורם לו לעזוב את המשרה בבושת פנים.

כך היו נוהגים בכל מי שניסה לשבת על כס המרא דאתרא, מנהג שגרם בסופו של דבר שהיו תלמידי החכמים של הדור יראים מלנסות ולבקש לזכות במשרה של רב העיר קראקא.

כך עברה תקופה ארוכה שהקהילה נותרה ללא ראש ומנהיג.

עד שהגיע לקראקא הגאון רבי שמעון סופר שהיה בנו של החתם סופר זי"ע לכהן בראש הקהילה.

רבי שמעון סופר היה אז צעיר מאוד, בן 24 שנים בלבד, המנהג של אריות החבורה היה ידוע לו ובכל זאת הסכים לכהן כמרא דאתרא.

כאמור, הציבור היה נוכח בבית המדרש בהמוניו, ממתין לתחילת הדרשה. בפינה הקבועה התקבצו האריות וכבר היו מוכנים כבדרך קבע למוטט את המערכה שימסור הרב.

רבי שמעון סופר נכנס בשעה היעודה, עלה על הבמה ופתח בדבריו.

להפתעת כולם הוא לא החל בדרשה אלא בחר לספר סיפור:

"ברצוני לספר לכם מעשה שהתרחש בעיר פרשבורג. הקהילה שם כידוע שומרת שבת ומדקדקת בכל המצוות קלה כבחמורה. אבל יום אחד החליט אחד מבני הקהילה לפתוח את חנותו בשבת רח"ל, אבי מרן החתם סופר, שלח אליו שני בחורים מישיבתו, שדיברו על ליבו ושיכנעו אותו לסגור את החנות בשבת. אבל אותו יהודי החציף פנים וגירש אותם מחנותו בביזיון. אבא שלח אותם פעם שניה ואז איים עליהם המוכר שאם יבואו פעם נוספת הם יטעמו מנחת זרועו. הבחורים שבו אל החתם סופר וסיפרו לו על כך, החת"ס לא התרגש והורה להם לסור אליו בשלישית. משראה שהבחורים יראים מאימת אותו בריון הרגיע אותם ואמר להם: אני אלמד אתכם אחד מהשמות הקדושים והיה אם ינסה להרע לכם תאמרו את השם הזה ותינצלו מפגיעתו.

הבחורים כמובן סמכו על דבריו, וחזרו אל המוכר בפעם השלישית. משראו שהמוכר מתכוון לפגוע בהם הזכירו את השם הקדוש שנמסר להם, לא הספיק המוכר להתקדם לעברם עוד צעד אחד עד שנפל ומת".

רבי שמעון סיים את הסיפור ופנה אל הקהל ואמר:

"אני יודע שרבים לפני ניסו לכהן פה כרבנים אך הותקפו מיד ועזבו חפויי ראש, אך אני רוצה לומר לכם", הביט בעיניים חודרות אל קבוצת ה"אריות", "כי אם לשם שמיים נתכוונתם ניחא, אך אם אין כוונתכם לשם שמיים אלא לפגוע ולהלבין פנים, דעו לכם כי אני הייתי אחד מאותם בחורים, וכי אני עדיין זוכר את השם שלימדני אבי".

כל הנוכחים נחרדו למשמע הדברים והקבוצה המדוברת השפילו את עיניהם, שקט השתרר, והרב פתח בדרשה המקורית שהכין, הפעם הסתיימה הדרשה בשלום וקיבלו עליהם בני הקהילה את מרותו ללא עוררין.

ועם קצת מוסר השכל אקטואלי הנוגע לזמנינו...

בימים אלו של טרום בחירות נשמעים בכל מקום קולות כלפי אי אלו נציגים או רשימות המתמודדות לבחירות. "למה שאצביע לו?", "מה הם עשו בשבילי?", "אני הפעם מצביע ל..." (מכירים?...)

בציבור הכללי זו שאלה נכונה ולגיטימית. כל אחד רוצה לתת את הקול שלו בצורה שתשתלם לו בעתיד. אך בציבור שאנו משתייכים אליו, נשמעים לגדולי הדור וסומכים עליהם, ולכן כמו בכל נושא, גם בנושא הזה אנחנו לא אלו שאמורים לבדוק "רווח מול הפסד". עלינו לשמוע לקול הרבנים שלנו ולהצביע למי שיורו לנו, הגם שזה בודאי יעזור לנו אח"כ במאבקים שונים אי"ה.