לפני כמה שבועות בתפילת ערבית של מוצאי שבת ראיתי בבית הכנסת שבו
התפללתי התרחשות מסוג ההתרחשויות שקורות בכל בית כנסת מקומי, ובכל אופן זיכני
הבורא וראיתי בתוך המקרה הנ"ל הבנה חדשה בצורת ההתבוננות על מחלוקת בין
יהודים ומדוע היחס אליה אצל בורא עולם הוא כה חמור.
ומעשה שהיה כך היה: אברך צעיר הביא את שני בניו לתפילה האחד כבן 4
והשני כבן כמעט שלש-שערו ארוך עד הכתפיים וכיפה מוצמדת בסיכות, שיחקו הילדים
בצעצועים קטנים שהביאו מהבית והאב ישב ביניהם, כשקמו הציבור לתפילת העמידה החלו
הקטנים לריב וכל אחד ניסה לשמור את כל הצעצועים אצלו וכמובן שעלתה צעקתם השמימה
והאב נזקק להפריד ביניהם, פעם ופעמיים ובשלישית-נאלץ האב להפסיק מתפילתו ולהוציא
את הניצים מבית הכנסת כדי שלא יפריעו לכל המתפללים.
ואז ברגע אחד הכתה בי ההבנה, והחלה מתבהרת והולכת- הקב"ה בחר
בעמו וקרא להם בנים, והם המייצגים שלו בעולם, הייחודיות של יחס הורים-ילדים היא
שאין מוצא מהקשר, כל קשר שבעולם בין בני אנוש חברות, שותפות ואף זוגיות יש בו
אלמנט מסוים (גם אם רחוק) שהקשר בר ניתוק, בקשר הורי אין אלמנט כזה- הקשר הוא בלתי
שביר, וממילא המחויבות של הקב"ה כלפינו הוא מחויבות של אבא כלפי הילדים
"כרחם אב על בנים" "כאשר יישא האומן את היונק" ועוד אינספור
ביטויים שממחישים את גישתו של אלוקים אל עם ישראל, אבא לבניו.
כשהילדים מתנהגים יפה ומרווים את ההורים נחת התגובה ההורית הבסיסית
היא להשפיע טובה לילדים, שהרי בכל מקרה ההורים מחפשים את טובתם של הילדים ודואגים
לכל צרכיהם ובפרץ של אהבה תמיד יש רצון להעניק יותר, וכשהילדים רבים ההורים צריכים
להתפנות מעיסוקיהם ולהפריד בין הניצים.
כשישראל עושים רצונו של מקום הקב"ה משפיע להם שפע טובה "אם
בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעיתם וכו' " וזה לא עוצר עד לרמה של
"והריקותי לכם ברכה עד בלי די" כי יחס בין אבא לבניו הוא יחס מחייב, אבל
כשבניו עסוקים במריבות (חשובות ככל שיהיו) הקב"ה כביכול צריך להתפנות
מעיסוקיו ולהפריד בין הניצים.
בכל מקום שבו הקב"ה צריך להתערב במהלך התקין של העולם ולחרוג
מההתנהלות הטבעית שאותה הוא מנהיג בעולם יש חשש להקפדה אלוקית, במהלך ההיסטוריה
היו לכך אינספור ראיות החל בדור המבול עבור במחלוקת משה רבינו וקורח ועדתו, סוף
ימי הבית הראשון והשני, כשהבולט אולי בכל הסיפורים הוא סיפורם של 24 אלף(!!)
תלמידי רבי עקיבא שנפטרים בתקופה של 33 יום כעונש ע"כ שלא נהגו כבוד זה בזה
או כמאמר הירושלמי "שהיתה עינם צרה זה בזה" ומחלוקות רבות מספור כשבכולם
התוצאה שווה כל הצדדים מפסידים, יש קפידא של בורא עולם שנובעת מהמקום הראשוני
כ"כ של "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים-כמאמר המשנה באבות-כי היא
דורשת התערבות אלוקית שמפרה את האיזון בין ההנהגה הטבעית של הקב"ה בעולם,
לבין הנהגה של התערבות- שסופה מי ישורנו.
וה' יתברך יעזרנו להגביר האהבה ולהמעיט במחלוקת כדי שנגביר (כביכול)
רצונו של מקום להריק לנו ברכה עד בלי די.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה