את אח(רא)י אנוכי מבקש - הרב אפרים אקרמן שליט"א

מעשה שהיה באחד מתלמודי התורה בארצנו הקטנטונת, שני ילדים השתוללו בכיתה ועשו מעשה אשר לא יעשה, מלאו דליים במים, הניחו אותם מתחת למושבם בכיתה, וברגע הקריטי כשהמלמד היה עסוק להסביר סוגיא סבוכה, שפכו את הדליים מלאי המים על הרצפה. כמובן שהשיעור נקטע באותה שניה, בלאגן שלם שישו ושמחו. המלמד כמובן שלח את שני התלמידים לבתיהם לא לפני שהזהיר אותם שאין להם מה לחפש בתלמוד תורה לפני שאביהם משוחח עם המלמד.

אחד מההורים התקשר למלמד עוד באותו היום כשכולו מלא בהתנצלות ובבקשת סליחה תוך הבטחה שמעשה זה כמובן שלא יישנה, והאזין ברוב קשב למלמד על חומרת מעשהו של בנו. לעומתו, האב השני, צלצל למלמד והשמיע באוזניו הרצאה שלמה שכללה את כל הפגמים החינוכיים שבמוסד שבו תלמידים שבסך הכל השתובבו קצת, נשלחים לביתם לחופשה כפויה.

הניגוד החד בין שני הגישות של ההורים זעק לשמיים וגרם למלמד לגלגל במוחו סיטואציות עתידיות שיקרו לשני תלמידים אלו וכמעט את כל עתידם.... (אגב, למלמדים יש יכולות מאגיות ובאפשרותם לצפות בהמון מקרים את עתידם של תלמידיהם ואם אנחנו כהורים רק נתייחס נכון לדבריו נמנע המון עגמת נפש בעתיד).

נשאיר את המלמד עם תהיותיו ומרמוריו ונתרכז במה שקשור לסוגייתינו,

בכל חברה ניתן להבחין בשני סוגי בני אדם, יש את האחראי שאינו מחפש סיבות ותירוצים לאי לקיחת אחריות אלא מיד מתגייס ועושה את המוטל עליו ויש את המתנער מאחריות ולעולם יטיל אצבע מאשימה על הסובב אותו ותוך כדי רחמים עצמאיים יסביר לכל העולם מדוע הוא אינו אשם והוא צודק בכל מאת האחוזים וכו' וכו'

מדוע נזכרתי בנושא זה עתה?

ביום שני התקיימה ביקורת של משרד הדתות על תלמידי הישיבה, הביקורת התרחשה בשכונת גאולה למרות שהבחורים נמצאים בגבעת שאול או בעבודה או אפילו לימודים. כמובן שזה מאמץ די גדול לנסוע באמצע היום, ולקטוע את שיגרת החובות היומיומיות בנסיעה לא מתוכננת ודחופה אבל לא באמת כזו  שמזיזה לי, ומונית ממוזגת לא מפצה על הטורח העצום לנסוע במשך עשר דקות במכונית. כאן שמתי לב לשני סוגים של אנשים, הראשון זה המודל של האב שלוקח אחריות על מעשי בנו (ובעצם מעשיו שלו) מבין את משמעותם, ויודע לפעול בהתאם. כשיש צורך של הישיבה (בשבילו..) שהתקציב ממשרד הדתות ימשיך לזרום ולא יפגע, הוא לא עושה שיקולים של נוחות או מאמץ, או אפילו אי נעימות של הבוס מבין את חובתו ויודע מה נדרש ממנו לעשות, הוא לא מקטר ומתלונן אלא פשוט קם ונוסע. ליבי מלא הערכה לאנשים אלו וצופה להם חיים שלווים יותר. המודל השני הוא העתק של האב שבורח מאחריות ובמקום להבין שהוא האשם, מתחיל להאשים ולהתלונן וכך בורח מאחריות, במקום להבין שהנסיעה העצומה למרחק של שלושה קילומטרים היא לטובתו, הוא מתלונן "אין לי כוח" "יש לי יום עבודה היום" " למה מכריחים אותנו לנסוע לקצה השני של העיר" ועוד כל מיני טענות מוזרות.

בעיני זוהי בריחה מאחריות, הניסיון להאשים את ה'מערכת' היא בריחה מהבנת חובתי כעת, על האדם לעשות את מה שהוא מחויב וצריך, בלי להתלונן ובלי להאשים, האשמות לא יקדמו אותו לשום מקום, בסך הכול הם ירחיקו אותו מהגשמת המטרה של להיות אדם שאחראי למעשיו, ולמקום שהוא חייב לו טובה ענקית.