הבדאי (פרק ב')
הלל עזרא
בשבוע שעבר עשינו היכרות
עם הבלפן המדופלם מוטה בר-מוחה וסיפוריו, משרידי דור הפלמ"ח ואחד שעבר את
תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ואת צירי הלידה של ימי קום המדינה. איש
מפא"י שמאלני בדמו ובנשמתו, אשר לא מפסיק להתרפק על אותם ימים קסומים בהם
האדום שלט. עם זאת, ולמרות שבפועל מדובר בשפנפן פחדן שמעולם לא הראה את קצה חוטמו
מחוץ למפתן ביתו באותם ימי זעם אפורים, נוהג היה מוטה להתרברב באזני מכריו ובני
משפחתו ולהאכיל אותם בסיפורי גבורה על תעלוליו הנועזים שביצע יחד עם
"חבריו", אנשי תנועת המרי העברי.
השארנו את נכדתו של
מוטה, ישנה במיטתה, כשעל פניה נסוך אושר עילאי, מהול בציפייה ליום המחרת. מוטה
הבטיח לשתף אותה בחוויותיו מליל הגשרים כדי לתת לה חומר ממקור ראשון על אותו לילה
גורלי ששינה את המפה הפוליטית במדינה הקטנה ההולכת ונבנית.
***
קשה היה למוטה להסתיר
את שמחתו, שעה שקיבל את פניה של נכדתו בת ה-12 למחרת בבוקר. אפשר היה לומר שהוא
סבל בתקופה האחרונה ממחסור חמור במלאי הקהל הזמין שיבלע את הצפרדעים המקרקרות שלו.
אפילו לרעייתו, אילנה, נמאס לקנות את ה"לוקשים" שהוא היה מנסה למכור לה,
היא כבר עלתה על העניין. בקשתה של יסמין אמש, הייתה כמשב רוח מרענן על פני הלך
במדבר לוהט. היה למוטה לילה שלם כדי לעבד במוחו את הסיפור המצוץ מן האצבע שהתכוון
למכור לנכדתו התמימה. לאחר שמזג לה כוס מים צוננים, הושיב אותה מוטה, על הכורסה
האדומה בסלון, ותפתח האתון את פיה:
"היה זה בשנת
1946 ביום קיץ לוהט. נראה לי שמזג האוויר הקיצי גרם לכמה אלקטרונים במוחו של שר
החוץ הבריטי לסטות ממסלולם ולשבש את שיקול דעתו. אחרת, אין הסבר הגיוני להכרזתו של
ארנסט בווין שהטיל ווטו על העלאתם לארץ של כמאה אלף פליטים מאירופה וזאת בטענה שיידרש
תגבור מאסיבי של חיילים מבריטניה, דבר שיעלה לכתר הבריטי כ-200 מיליון ליש"ט.
הכרזה כזאת בימים ההם, משמעותה הייתה התאבדות, בארץ חיה קבוצת אנשים חמומי מוח עד
כדי טירוף שחיבלה ללא הרף בכוחותיהם של הבריטים וחוללה בהם שמות. היה ברור שהכרזה
מסוג כזה רק תצית את חבית החומר נפץ הטעונה ממילא מזה כמה חודשים בגזרה הישראלית,
כפי שקרה בסופו של דבר. מפקד הפלמ"ח דאז, יגאל אלון, הטיל על קצין המבצעים של
הארגון, דב צסיס, לארגן במיידית פעולת חבלה קולקטיבית שתזכיר לממשלת הלייבור
הבריטית האטומה מאיזה כיוון יורה האקדח.
היה צורך בתגובה
מהירה. תוך לילה אחד הציג קצין המבצעים הוותיק בפני מפקד הפלמ"ח תכנית שנועדה
לחבל בשיירות האספקה של הבריטים מצפון הארץ ועד לדרומה. שם המבצע המקורי היה
"מבצע מרכולת". על פי התכנון, אחד עשר גשרים ברחבי הארץ התעתדו לקבל
"שדרוג" בידי אנשי תנועת המרי העברי, "שדרוג" שיארגן מפגש
פסגה בין קורות הגשר למי הנהר העליזים. אחד המקומות האסטרטגיים באזור נהר הירדן
היה גשר בנות יעקב שממוקם כעשרה קילומטרים מראש פינה. הגשר היה מיועד במקורו לנתיב
תעבורה עיקרי ממצרים לסוריה וחבלתו הייתה אמורה לפגוע קשות בשיירותיהם של הבריטים.
על הגדוד שהתמנה "לטפל" בגשר המדובר הופקד עודד מסר, שועל קרבות וותיק,
איש ללא חת, מלח הארץ, שהייתי גאה להימנות על הקבוצה שהובלה על ידו בלילה שבין
ה-16 ל-17 ביוני 1946 לכיוון הגשר.
הלילה היה ליל ירח
מלא. היינו קבוצה של חמישה עשר גברים אמיצי לב שכל אחד מהם כבר ראה את מלאך המוות
מרקד מולו בצהלה בקרבות משנים עברו. שניים מהם, גרישה ואלכסנדר, התאומים לבית
צ'כוב, היו חברים טובים שלי שגרו בשכנות למשפחתי. זוג ג'ינג'ים חמומי מוח,
סובייטים בדמם ובנשמתם, שהאגדות סיפרו ששחטו במו ידיהם כמות מכובדת של פריטים
מתוצרת גרמנית בקרב המיתולוגי בסטלינגרד. יחד איתנו גם היה מיקי אוסישקין, בחור
צנום גוף, נראה היה שאם תנשוף בערפו קיים סיכוי סביר שלא יעמוד במעמסה וישתטח
אפיים ארצה. אך המראה החיצוני לא שיקף במאום את הכרוב הפועם ששכן בין צדעיו של
הברנש, מדובר היה באחד הבחורים המבריקים ביותר שפגשתי מעודי. אחחח, הוא היה
שארפע'ר אמיתי, אין בנמצא היום אנשים איכותיים כמוהו. בינינו גם היו אריק בן חור,
בחור עז פנים וחמקמק כצלופח שהטמין במו ידיו את "כדי החלב" במלון המלך
דוד כחודש לאחר מכן. צביקה מוזס, קולונל לשעבר בצבא הבריטי, מ"נערי בן-גוריון"
בימים יבואו. ואחרון אחרון חביב מנדי שומאכע'ר, בחור לא חכם במיוחד אך אמיץ בצורה
יוצאת דופן שהשמועות אמרו עליו שבמלחמת העולם השניה שירת כסוכן כפול במשרדו של שר
התעמולה הנאצי, השטן בהתגלמותו, יוזף גבלס.
אוהה ואיך שכחתי,
אנוכי עבדך הנאמן שצורף לחבורה כחלק אינטגרלי בזכות כישורי הלחימה המעולים שרכשתי
בימי נעורי הסוערים.
יצאנו מנמל יפו
באוטובוס אזרחי שהפנה את חרטומו צפונה. הבריטים שקיבלו שמועות על כך שהולכת להתרחש
פעילות חבלנית מצד יהודי היישוב, העמידו מספר מחסומים באמצע הדרך בתקווה ללכוד את
החבלנים הצעירים. באזור חיפה נעצרנו מול מחסום מאולתר שהקימו שישה חיילים בריטיים
מקומנדקר מחרחר וזוג רכבי פורד עתיקים. האוטובוס האט על אם הדרך והנהג פתח את
הדלתות בטריקה. החייל הבריטי שניסה לעלות לאוטובוס, נתקל בישישה כבדת בשר, עטופה
בצעיפים ומטפחות לרוב וחמושה במבט של כלב מוכה. היא הביטה בחייל מבעד לזגוגיות
משקפיה העבים וסיננה לחייל בטינה: "למה אדוני מפריע לגברת לישון? ילנה רוצה
להגיע הערב הביתה..." הבריטי קצת התבלבל, הוא לא ממש הבין מה אמרה הגברת, מה
גם שהיה משהו מוזר בפניה של הזקנה, הוא העיף מבט לכיוונה פעם ופעמיים וסינן לעברה
בארסיות: "רק אל תשכחי מחר בבוקר להתגלח לפני שאת יוצאת למכולת..." וסגר
את הדלת בטריקה. מאחורי הדלת הסגורה התפקע גרישה מצחוק תחת הר הצעיפים שכיסה אותו,
בעוד האוטובוס ממשיך צפונה. "לא יכולת להתגלח לפני שיצאנו?!" סינן לעברו
עודד מסר בזעם, "כמעט נתפסנו..."
לאחר כשעתיים של
נסיעה נוספות ושלושה מחסומים נוספים שעמדו בדרכינו, הגענו סוף סוף לאזור קיבוץ
משמר הירדן, משם היינו אמורים להמשיך רגלית לכיוון הגשר. אלכסנדר העמיס על עצמו
ערימה בלתי נגמרת של תרמילי גב שהכילו חבלים וחומרי נפץ לרוב. אחיו גרישה עמד מולו
והביט בו בסיפוק: "אני אוהב עבודה זה..." קרא בצהלה. גיחכנו... שאר
החבר'ה נשאו על גופם אמצעי נשק שכללו רימוני יד ורובים. אני נשאתי על גבי את מכשיר
הקשר המסורבל שהיה נראה כמזוודה קטנה, והמפקד, עודד מסר, הלך בראש, חבוש בכובע פנס
על ראשו ומפה פרושה בין זרועותיו. עמדה לפנינו הליכה של כשעה וחצי אל הגשר. סטינו
מאם הדרך לעבר השיחים והתחלנו ללכת.
כמאה מטר לפני הגשר
שמענו לפתע יריות...
(המשך בשבוע הבא
אי"ה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה