שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת תרומה תשע"ג

ריגושים

שאלה:

הרב זאבי, אני כותב לך את המייל הזה מהאוטובוס. בספסל שלצידי יושבת בחורה, על פי המראה החיצוני שלה היא לא דתיה, אבל – היא מחזיקה בידה סדור ומתפללת, ולא סתם מתפללת, אני זוכר איך התפללתי היום בבוקר... והיא מתפללת פי אלף בכוונה ממני! ברור לי שזה בגלל שהיא לא "נולדה לתוך הדת" כמוני. אז אולי צריך להיוולד חילוני כדי להיות דתי באמת?...

הרב זאב קצנלבוגן: 

הבדיחה העממית טוענת, כיצד נדע האם בעל תשובה סופסוף כבר התערה בחברה החרדית? בשעה שתראה אותו כבר מדבר בחזרת הש"ץ... אין ספק שלדברים חדשים יש טעם מרענן. אין ספק שאדם שישים פעם ראשונה לבו למילים היפות כל כך והעוצמתיות כל כך של   התפילה לבו יתפעם מן העובדה שזה מדבר פשוט אליו, פשוט מתוך חייו... אך מה לעשות? כל דבר חדש בסופו של יום מתיישן, כל דבר מפעים, בסופו של יום מתרגלים אליו, ואפילו אם הוא ברמה מדהימה כזו כמו כדור של אש אדיר התלוי באוויר (כן, קוראים לזה שמש...).

אם תסתכלו על עצמכם בדקה של נחת אחת במראה, תשימו לב לדבר מעניין. לפתע פתאום בלי סיבה מוקדמת אנחנו מניחים את היד ברכות על הסנטר, חצי דקה לאחר מכן אנחנו עוברים למשש את האוזן, דקה יותר מאוחר תשימו לב שאנחנו מחליקים בתנועה רכה על שער הראש האחורי וחוזר חלילה... מה קורה שם? אנחנו מחפשים להרגיש. מגע היד בסנטר יוצר הרגשה, אך טבעה של הרגשה שלאחר חצי דקה היא נמוגה, ומכיון שעדיין אנחנו רוצים להרגיש, אנחנו מחפשים משהו חדש ואנחנו עוברים למשש את האוזן...

חברים, אם אדם נשוי לאחר עשרים שנות נישואין יספר לכם שהוא מתרגש לפגוש את אשתו כפי שהוא התרגש לפגוש אותה בשבוע הראשון לנישואיהם, תבדקו אם הוא מתכוון לאותה אישה... אדם לאחר עשרים שנות נישואין מתרגל למערכת הנישואין ואינו מתרגש כל כך, ממש מאותה סיבה שתיארנו קודם, משום שדרכה של הרגשה שהיא נמוגה... אז מה, ככל שהזמן עובר אנחנו מפסידים? כמובן שלא. את מקומו של הריגוש תופס משהו הרבה יותר משמעותי. את מקומו של הריגוש תופס העומק! תקופה יפה של נישואין מביאה איתה עומק של קשר. היא מביאה איתה מציאות שכל אחד מבני הזוג נמצא בחיבור כל כך מוחלט עם הצד השני, עד כדי כך שבלעדיו חייו אינם חיים. וזה הרבה יותר עוצמתי מריגוש! 

אין ספק שעשיית מצוות באופן קבוע גורמת לאדם לאבד את ההתרגשות הראשונית. זו טבעה של הרגשה שהיא נמוגה, אך מי שנשאר ברמת הריגושים נשאר ברמה הנמוכה של החיים, את מקום הריגושים צריך לתפוס העומק. את מקומו של הריגוש צריכה לתפוס ההרגשה שאם לא התפללתי היום זה כמו שלא דיברתי עם אדם מאוד מאוד קרוב אלי כבר שבוע. לא כל שיחה שלי עם אשתי היא כל כך מרגשת, אבל היא כן מגיעה מאותו עומק, היא כן מגיעה מתוך מחויבות כל כך עמוקה לקשר הזה, בין אם הוא כרגע מרגש ובין אם לא.

לחובבי הריגושים שבינינו (שאני דרך אגב ממש מביניהם), אל תתייאשו! לא באתי לייבש אף אחד ולא להכניס את כולנו למן אפרורית לונדונית כזו. לא היינו יכולים לתכנן את הרענון בקשר עם הקב"ה יותר טוב ממה שהתורה תכננה לנו. תסתכלו למשל על הלוח המדהים שלנו שתמיד מייצר לנו ריגושים וכווני חשיבה מרעננים. היום זה אדר, מחר זה ניסן וכו'. כל אדם עם הסיטואציות שלו, כל אדם ודרכי התשובה שלו, ותשימו לב לקשר המדהים הזה. יציב מאד מצד אחד ומגוון מאד מן הצד השני... ובמיוחד במיוחד אם נקדיש שניונת של מחשבה לפני כל מצוה שאנחנו עושים, אז פשוט נהנה מן הקשר.