תורה או תרבות?
אבי פורמן
13/02/2013, שעת צהריים בכנסת ישראל. תקופה
פוליטית מאתגרת. טיוטות נכתבות במשרדים חבויים, כתבים פוליטיים סוערים לקולה של כל
בחישה פוליטית. הקואליציה האמורה לקום אינה מנפיקה בליל של מידע והאתגר מרתק.
חדורי מוטיבציה מדדים כוכבים חדשים במליאת
הכנסת. דורכים את אורם (או את חשכתם), ניגשים בחרדה למלא את חובתם הפוליטית בנאום
ראשון מעל בימת שליח הציבור (לדבריהם) ומצביעים על דרכם, המיתולוגית ומחוברת למשהו
מן העבר, או הפלורליסטית, החדשנית, מנותקת משורשי עבר.
תשומת לב מרובה תופסת אחת מהם, פעילה
וותיקה במחוזות אחרים משאנו מכירים, ד"ר רות קלדרון. הגברת, דוקטור לתלמוד ומייסדת
בתי מדרש לנשים וגברים, פותחת בדבריה את התלמוד במסכת כתובות, מספרת על רבי רחומא
ועל פמיניזם במשנת חז"ל. כמורה וותיקה קוראת את הטקסט "בשביל
המנגינה" ומבארת אותו בפרשנותה שלה.
האוזן המביטה מן הצד מתקשה לחזות בשורות המוקראות,
העיניים חופפות דווקא על הילך הרוח. את תשומת הלב תופסת המנגינה. מנגינה חדשה זו
העלתה תוגה על פני. המילות שאמרתי חרש בליבי הועלו אבק בראי-המודרניזציה. משתייכות
הן למאה הקודמת. אבל המתחולל במליאת הכנסת חייב הבעה עצמית שלי. אכן הגב' מביעה
במילותיה "השכלה חדשה" במיטבה.
באופן אקראי, מבין תחושותיי עלו אי-אלו
מילים תוהות: השכלה חדשה בימינו? הגברת הקריאה טקסט, פעלול פוליטי עלוב, טוב
לשעתו, נשכח לאחר זמן. אולם כותרות חדשות באינטרנט צדו את עיני והזכירו מציאות ששכחנו
ברבות השנים. מפלגה חדשה התעוררה בישראל, מבקשת להמיט אסון על אוהלה של תורה. אך גרוע
מכך התיימרותה לשלב את הטקסט התלמודי בתכני החינוך החילוני ולהעניק מבט חדש ל"איך
יעשה אדם לעצמו את התורה לתורת חיים".
חורף 2006, בחוץ גשם. היכל סינמטק סיטי
בת"א מתמלא עד אפס מקום. "בוגרי" תרבות חרדית, ראשי שלטון, אישי
רוח, ואנשי תקשורת נכנסים זה אחר זה. מכל קצוות הבוהמה החילונית השתתפו שם. חם
בפנים. התקווה בלב הנוכחים לעולם חדש, עולם בו מסירים סטטוס קוו ומנתקים מדינה יהודית
מזיק של אידישקייט.
התרבות החדשה לפי אמונתם, תהא טבולה
במאפייני מסורת וותיקה. "תיקון ליל שבועות" באווירה רפורמיסטית. "ליל
הסדר" כחוויה משפחתית. תרבות יהודית ללא יהדות.
בקדמת הבמה פאנל "נכבד" של אנשים
שעברם נטוי בעולם החרדי, הם באו לשוח על הרפתקת חיים עצמית ועל השאיפה להפכה 'נחלת
כלל'. ישיבה חילונית, חבירה אל מסודות רפורמים וקונסרבטיביים מצטיירת בדמיונם
כאידיאל נערץ.
אברהם פורז – אז יו"ר ועדת החינוך
בכנסת, בוגר משרד המשפטים. האיש החזק בשינוי, מפלגה שחקקה על לוח ימיה את המאבק
בחרדיות, יושב יחד עם רעייתו וחברים לתנועה בקהל. מאפייניו הם: אמונתו בכוחה של
השנאה, שנאת החרדים. בטחונו בשיכרון הכוח ובניגוח הדרך התורנית.
דרכם של אלו נחלה כישלון רבתי. סופם הפוליטי
של מפלגה זו ואנשיה הלא הוא כתוב בספרי דברי הימים. תקופה קצרה לאחר אותו אירוע
הושלך פורז בבעיטה ממפלגתו ופרץ דרך למותה של מפלגת שינוי, כמו גם של דרכה. בודדים
המשיכו את דרכו במפלגות הציוניות האחרות, דרכם כידוע לא צלחה.
שנת 2012, יאיר לפיד, הבן של, העומד בראשות
המפלגה בה חברה גב' קלדרון, מבין שהמציאות שונה. ממלל שעל טעויותיו של אביו טומי
אסור לו לחזור. הוא יוצא לדרך חדשה. מדבר בעד ופועל נגד. מגלה לנו שהסערה שמאחורי
השקט עלולה להיות מסוכנת מהסערה הגלויה.
המציאות הפוליטית הופכת את הימים לימי
מלחמה, 'מלחמת תרבות'. כמה נאה לה לתקופה זו להיות צמודה לימי הפורים. "אשר
קרך בדרך" - עמלק קירר את האמבטיה הרותחת. המלחמה של ימינו היא על האמבטיה.
14/02/2013 מקימה גב' קלדרון יחד עם
ח"כ חובש כיפה סרוגה בית מדרש בכנסת. הרצון שלה ושל חבריה להפוך את תורתנו
הקדושה מתורת אלוקים לתרבות, הוא הריגת המשמעות התורנית, משמעותה של התורה.
מקומנו כישיבה המשלבת בין עולמה של הישיבה
– לבין שילוב תורה ודרך ארץ הוא בצומת הדרכים בין החזיתות, בשאלת השייכות. הם
אומרים – אנחנו אנשי המערב, אך יש לנו מסורת תרבותית בעלת שפה עשירה. אנחנו אומרים
– בני עם אחד נחנו, קבלנו תורת חיים מסיני, העבודה היא אמצעי.
הידיעה שלנו חשובה מכל. את עולם הישיבות הם
לא ינצחו. אותנו הם מבקשים להכחיד. את החוליה שנראית בעיניהם רפויה, פחות יושבת
בהיכל ביהמ"ד (קדושתו גדולה מקדושת ביהכ"נ) הם מבקשים לנתק ממקור חיותה.
הניצחון שלנו עליהם יהיה ניצחון ישראל על עמלק. זהו המבחן שלנו.
זכרו: הסערה שמאחורי השקט הוא הדבר היותר
מסוכן. הדרך השקטה שלנו, החיבור שלנו לעולם התורה והיציאה אל שוק העבודה בשקט
ובאופן הנכון יביא את הניצחון המטאורי על "ההשכלה החדשה" החפצה לאיים על
היהדות האורתודוקסית.
חורף 2014 יכול להיות ההיסטוריה שאנחנו
נרשום. בימים אלו, כשאנו יוצאים לנקוש על הפתחים, לבקש תמיכה, נזכור שאנחנו גם
ואולי בעיקר "מייצגים" את דרך התורה, גם בהיותנו מחוץ לישיבה, את ההכרה
שלנו שהתורה היא תורת חיים, היא תורה אלוקית, היא לא רק נפח
תרבותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה