הרב דניאל צ'סטר - חנוכה תשע"ג

היופי של הקדושה

הרב דניאל צ'סטר

לכל חג ישנן נקודות מיוחדות המאפיינות אותו ומיוחדות רק לו. גם לחג החנוכה ישנם מאפיינים מיוחדים, אותם לא ניתן למצוא במועדי ישראל האחרים.

אחד המאפיינים הוא העניין של פרסומי ניסא. הרבה ניסים נעשו לעם ישראל, ועל המשמעותיים שבהם יש לנו חגים ונצטווינו לזוכרם ולעשות זכר לנס ההוא, כמו יציאת מצרים סוכות ופורים. אולם שונה הוא נס החנוכה, שמלבד העניין של זכירת הנס נוסף בו עניין מהותי שזה פרסום הנס, ואם נתבונן נראה כי כמעט כל הלכות חנוכה הם סביב עניין זה. צריך להדליק את החנוכיה בגובה פחות מעשרים אמה כדי שתיראה, בפתח הפונה לרשות הרבים כדי שיראו אותה העוברים ושבים או לפחות בני הבית, ומי שיש לו שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום מראית העין, במקום בו לא מדליקים כל השנה כדי שיהיה ניכר שזה נר חנוכה. חשיבות העניין של פרסום הנס גדולה כל כך עד שהיא קובעת אפילו את זמן ההדלקה, עד שתכלה רגל מן השוק. שכל מי שהולך ברחוב יראה חנוכיה. מה העניין המיוחד הזה שצריך בפרהסיה כדי שיראו את החנוכיה, שלא מצאנו כמותו בשום מצווה? ומדוע נתייחד על נס חנוכה דווקא?

שם, סבם של החשמונאים, ויפת, סבם של היוונים, שניהם בני אב אחד, בני נח. שניהם כיסו את אביהם לכאורה באותה צורה, אולם השכר שקיבלו היה שונה לחלוטין. שם זכה לציצית ואילו יפת זכה שלעתיד לבוא תהיה קבורה לגוג. השוני בשכר נובע מהשוני המהותי במעשה שהם עשו. נח מברך את בניו, "יפת אלוקים ליפת", שמו מעיד על מהותו. תרבות היוונים הייתה היופי החיצוני – מה שיפה הוא טוב. העיקר זה מה שנראה. הם הגיעו לרמות גבוהות בספרות, דרמה, שירה, ארכיטקטורה, פיסול ועוד. תרבות זו היא פרי חינוכו של סבם יפת. הסיבה שהוא כיסה את אביו הייתה תרבותית. זה לא יפה שאדם נראה כך, זה לא נראה טוב, ומה שלא נראה טוב - הוא לא טוב. שונה הייתה הברכה שקיבל שם, "ברוך ה' אלוקי שם", שם הוא זה שעושה את רצון ה' כראוי. שם שכיסה את אביו הייתה לו סיבה שונה מהסיבה של יפת. שם כיסה את אביו משום הפנימיות שבדבר, משום כבודו של אביו, לא עניין אותו איך זה נראה חיצונית, הדבר היחיד שכאב לו היה, זה לא מכובד לאבא להיות במצב כזה. 

הבדל לכאורה קטן זה גרם להבדל הכל-כך מהותי בשכרם, שם קיבל מצוות ציצית שזו מצווה יומיומית עם שכר רב, ואילו יפת יזכה לקבורה, זכות יפה אבל חד פעמית וגשמית כל כך. ניתן לסכם זאת במשפט אחד "בעיני היוונים מה שיפה – קדוש; בעיני היהודים, מה שקדוש – יפה".

היהדות אינה פוסלת יופי, אך היא מקנה לו חשיבות משנית. מצאנו רבות בחז"ל על המעלה שיש ביופי של מצווה והידור מצווה, גם בברכה שמברך נח לבנו יפת, הוא אומר "וישכון באהלי שם", כלומר יופי הכתב של יפת ישתמשו בו בני שם, שהותר לכתוב את התורה גם בלשון יוונית היפה. היופי הוא לא דבר שלילי כשלעצמו, כולם מודים שיופי הוא יפה ומושך. יופי הוא דבר שלילי כשהוא הופך לערך עצמי, כשהוא מקבל את המקום הראשון בסולם הערכים.

היוונים שבאו לירושלים באו ברעיון של "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל", כלומר הכרזה פומבית שאני לא יהודי, ואכן היהודים שהתנגדו למלחמתו של מתתיהו ובניו אמרו מה הבעיה. מה זה משנה מה נצהיר, אנחנו בביתנו לא נשנה כלום, נמשיך להקפיד על כל קוצו של יוד. עקרון זה לא מצדיק מלחמה. אולם מתתיהו סבר כי בנקודה זו טמונה המלחמה האמיתית בין היוונים לחשמונאים, המאבק מה חשוב, הפנימיות או החיצוניות. את אותם יהודים שקבלו את הרעיון היווני והצטרפו לו אנחנו מכירים בשם "מתיוונים", הם התבוללו ומאז לא שמענו עליהם עוד.

הניצחון במלחמה היה לגלות לכולם כי החיצוניות קשורה לפנימיות בקשר בל ינתק, לא ניתן להיות בפנים כך ובחוץ אחרת, זה לא מחזיק מעמד. מי שאתה בחוץ - זה מי שאתה בפנים, וכמו שאתה בפנים כך אתה צריך להיראות מבחוץ. כמה מתאים שדווקא בחנוכה אנחנו מקיימים את המצווה של ההודיה בצורה שונה משאר החגים. כי המטרה היא להראות, ולא רק לקיים את המצווה. אנחנו באים להראות שיהדות היא לא רק דבר פנימי ובחוץ אפשר להיראות אחרת. הנרות צועקים: דעו לכם יש קשר בין הפנימיות לחיצוניות, לא ניתן להפריד ביניהם. 

ועד שתכלה רגל מן השוק - שכולם ללא יוצא מן הכלל יראו ולא ישכחו מה קרה ואיפה מי שחשב שניתן להתנהג כך להיראות אחרת, כי החיצוניות היא לא דבר נפרד מהפנימיות, לא ניתן להפריד ביניהם, החיצוניות היא חלק אינטגראלי מהפנימיות, היא מבטאת את הפנימיות.

אין צורך ביותר ממבט חטוף בחברה המערבית בת ימינו כדי לחשוף את העובדה שקרב זה, שאנו מציינים בחנוכה, עדיין לא תם.