הרב אליהו מאיר פייבלזון - חנוכה תשע"ג

יוסף ומתתיהו

הרב אליהו מאיר פייבלזון

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלוש צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

ככלל, אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשעליו מוטלת המלאכה להשלים בעצמו, כביכול, את הסיפור.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דווקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה, ואולי יש לה נגיעה כלשהי לחנוכה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכוח, ובשנאה. השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'. אפשר לומר, שיוסף הוטל לתוך מציאות שאין בה שום עתיד.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. הכלי היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

מה היו תחושותיו של יוסף במצב המדובר? על זה אין הכתוב מרחיב את הדיבור. אנחנו יכולים רק לשמוע את עמידתו הנחרצת, את עולם הערכים בו הוא חי, ואת אמונת אבותיו המדברת מתוך גרונו. "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית לט, ט). איזה כוח פנימי עמד אז ליוסף כדי לא ליפול בפיתוי? חז"ל בגמ' (סוטה דף לו ע"ב), ביארו וסיפרו: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו, ונראתה לו בחלון". כנראה נשא יוסף בליבו את תמונת אביו כל העת. הנאמנות המושלמת לאבא ולתורתו, הייתה נקודת הציר המרכזית בחייו. ממנה שאב את תמונת העתיד שאליו שאף.

אפשר לראות זאת בסיטואציה נוספת. בתחילת פרשת מקץ מובל יוסף, האסיר מבית הכלא המצרי, אל חדרו של המלך הגדול פרעה. המלך היה מוטרד מחלומותיו, והגיעה לאוזניו השמועה שהאסיר הלז הוא מומחה בפתרון חלומות. "ויאמר פרעה אל יוסף, חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א ט"ו). יש כאן יותר מקצה חוט כדי להוציא את יוסף מן הכלא, ולהגיע לחירות, שלא לדבר על האפשרות לעלות לגדולה. מי יוכל לתאר לנו את רגשותיו של יוסף באותם רגעים, את הלב ההולם בפראות ואת התקווה הנרקמת לה מול העיניים. אבל יוסף, בנאמנותו המופלגת לאמונת בית אבא, מוטרד בבעיה נוספת. "בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה" (שם פסוק ט"ז). אדוני המלך, אל תחשוב לרגע שאמת שמעת. אין בידי שום כשרון ויכולת בפתרון חלומות. האלוקים הגדול והאמיתי, זה שאבא דיבר עליו תמיד, הוא שיושיע את המלך בצרתו.

האם זוהי השעה המתאימה ללמד את פרעה שיעור באמונה? האם פרעה, עובד האלילים הפאגאני, הוא האדם המתאים לשיעור שכזה? האם לא היה צפוי שפרעה יגיב כמו שהגיב יורשו (שמות ה', ב), לא ידעתי את ד'?

כנראה, היה השיעור באמונה מיועד עבור יוסף בעצמו. דמות דיוקנו של אביו, כנראה, שוב נראתה לו מבעד לחלון. אין אתה, יוסף, נער רגיל, המנסה לסלול את דרכו בשבילי החיים, שהם לעיתים אכזריים למדי, וצרכי ההישרדות הם שיקבעו את דרכיך. אתה הוא יוסף בן יעקב, נכדו של אברהם, המחויב לברית שכרת הקב"ה עם אבותיך. בכל מצב צריך אתה להצהיר על אמונתך. בעבורך, האמונה היא המרחב שבתוכו אתה חי. בנקודה זו אין שום פשרות.

***

לפעמים נראה שדמות דיוקנו של יוסף נראתה למתתיהו החשמונאי ולבניו מבעד לחלון, בשעה שהכריזו על המרד הגדול נגד הכובש היווני. בשעה שהעם היהודי כולו, קיבל את התרבות היוונית, מי ברצון ומי בכניעה של ייאוש. בשעה שלצד היווני עמדו לא רק הכוח והשלטון, כי אם גם דעת הקהל היהודי, והיהדות העתיקה והאותנטית נראתה אז עייפה ומיושנת, חסרת חן ותקווה, והתרבות ההלניסטית הייתה אז חיה ומאירה באלפי אורות מבהיקים. מי נתן אז למכבים את העוז הפנימי להניף מחדש את דגל האמונה והתורה? איפה הם מצאו את העתיד שאליו הם פעלו?

במבט לאחור, אחרי אלפי שנים של נאמנות יהודית, אולי נאמר גם עקשנות, אנחנו מביטים בפליאה על גבורתם של החשמונאים. אבל, אם ננסה לחזור במנהרת הזמן אל הימים ההם, ולהתבונן בדברים מנקודת המבט של יהודי ארץ ישראל של אז, נראה את מלחמתם כמלחמה אבודה, חסרת סיכוי ותוחלת. לאו דווקא בגלל העוצמה הצבאית של הממלכה הסלווקית (הפלג היווני ששלט אז באזורינו), אלא בגלל הצלחתם במאבק על דעת הקהל היהודית. באותה שעה, לא נראה ליהדות שום עתיד. לא הייתה לה שום תקוה.

החשמונאים, יורשיו הרוחניים של יוסף, הצליחו להכניס רוח חיים חדשה בדמות דיוקנו של יעקב, ולראות בה את העתיד היהודי. הם הצליחו להעביר לדורות הבאים, עד דורנו זה, את דמות דיוקנם של יוסף ויעקב.