מי שמאמין לא מפחד!
ארי וינברג
אנחנו יכולים רק לנסות לדמיין מה התרחש באותו מעמד בבית פרעה בין יוסף
לאחיו. המדרש מספר שכשיהודה היה כועס הייתה שערה בחזהו בוקעת את חמשת השכבות שהיה
לובש והייתה פורצת החוצה. לאחר מכן נטל עששיות ברזל, הכניס אותם לתוך פיו והוציא
אותם אבק!! ואז נתן קולו בשאגה והלך קולו וזעזע את ארץ מצרים לאורך ארבע מאות
פרסה. גם לאוזני חושים בן דן הגיע קול השאגה, ומיד קפץ מארץ כנען למצרים, ויחד עם
יהודה שאגו בקול גדול "עד שביקשה ארץ מצרים להיהפך עליהם". גם שאר האחים
כשראו שיהודה כועס כעסו גם הם, בעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים!! באותו זמן החלו
עיניו של יהודה זולגות דמעות של דם, ויוסף ידע שזה סימן שמשהו לא טוב עומד לקרות...
מתוך כוונה להפחידו נטל יוסף עמוד אבן שעליו היה יושב, בעט בו ועשהו
גל של צרורות! כשראה את זה יהודה, התפלא ואמר: זה, גדול ממני! אחז בחרבו כדי
לשולפה מתערה ולא נשלפה לו. אמר לעצמו: חייב להיות שהוא ירא שמים. לאחר מכן אמר
יהודה לנפתלי (שהיה קל רגלים): צא לבדוק כמה שווקים יש במצרים. קפץ, וענה לו: שנים
עשר. אמר יהודה לאחים: אני אחריב שלושה וכל אחד מכם יחריב אחד ולא נשאיר בהם איש.
אמרו לו האחים: יהודה, מצרים אינה כמו שכם, אם אתה מחריב את מצרים אתה מחריב את כל
העולם... כשראה יוסף שהם החליטו באופן סופי להחריב את מצרים אמר: עדיף שאתוודע
אליהם שלא יחריבו את מצרים...
לכאורה עולה מן הדברים תמיהה עצומה: מה יהודה "ניגש" למלחמה
הרי יוסף צודק ע"פ ההיגיון - מי שנמצא הגביע בידו הוא יהיה עבד, ומה שיהודה
הציע שכולם יהיו לעבדים במקומו והוא ישוחרר אינו הוגן. אם כן מבחינת הישרות
וההגינות יוסף צודק, אז למה יהודה ניגש למלחמה?!
את התשובה ע"כ מביא רש"י. יהודה בראותו את הצרה שנקלע אליה,
פשפש במעשיו ועשה חשבון נפש והעוון היחיד שמצא אצלו ואצל אחיו היה מכירת יוסף. כיון
שכך אמר: בנימין לא היה איתנו במכירה וא"כ הרי זו הוכחה ברורה שכל הצרה הזו
הינה מעשה שטן. מיד: "ויגש יהודה" - ניגש למלחמה!
הרי לנו מוסר השכל גדול - אדם מאמין יודע מיד שאם עוברת עליו צרה, זה
חייב להיות בגלל סיבה ומסובב, אין מקריות בעולם, ואל לו לפחד מכלום.
מעשה דומה מסופר על בתו של נחוניא חופר שיחין (נקרא כך ע"ש היותו
חופר בורות מי שתיה לטובת עולי הרגל) שנפלה לבור גדול, באו והודיעו לרבי חנינא בן
דוסא. בשעה הראשונה הרגיעם באומרו אל תדאגו היא תעלה, בשעה השניה שוב אמר להם היא
תעלה, בשעה השלישית אמר להם: היא כבר עלתה מן הבור, על אף שלפי דרך הטבע לא היה לה
שום סיכוי להישאר בחיים כבר אחרי השעה הראשונה. ואכן כך היה. היא עלתה מן הבור
וסיפרה שאברהם אבינו הגיע להציל אותה. לאחר מכן שאלו את ר' חנינא: וכי נביא אתה?
איך ידעת שהיא תינצל? אמר להם: לא נביא אני ולא בן נביא אבל ידעתי בבירור: דבר
שאביה פעל בו לטובה לא יתכן שיינזק בו זרעו. הרי לנו שוב - אדם מאמין, כשקורה לו
משהו הוא לא נבהל, כי הוא יודע שיש מנהיג לבירה וממנו הכול בא ואין שום מקרה. ואם
ננהג כך גם אנו - לא נדע פחד!
תודה ארי. ווארט יפה.
השבמחק