הלל עזרא - פרשת בלק תשע"ג

הדוכס והנביא

הלל עזרא

שקט מוחלט שרר בכספת, שעה ששלושה מרגלי חרש של צבא 'הוד מלכותו המלך ג'יימס' פלשו אליה באישון ליל. המטרה הייתה מונחת בין ערימות אינסופיות של גווילי קלף בני מאות שנים, פרי עבודה מאומצת של המהנדס האיטלקי לאונרדו דה ווינצ'י. הקלף המדובר הכיל תרשים מדויק של נשק חדש אשר טרם נראה כמותו מאז ומעולם. יצירת המופת אשר עקב מגבלות תקציב ואמצעי מימוש מתאימים לא יצאה אל הפועל, עמדה כעת לפני פריצת דרך. מדובר היה בספינת אוויר פרימיטיבית אשר עמדה לקבל שדרוג ולהפוך לספינת מלחמה.

לאחר עבודה מאומצת ונבירה בין ענני אבק וגווילי קלף מתפוררים, נמצא גליל הקלף האגדי. החיילים פנו במהירות לעבר היציאה מהמרתף, אלא ששם ציפתה להם הפתעה בלתי מתוכננת. בפתח המרתף עמדה צלליתו המאיימת של הסייף המפחיד ביותר באירופה, שר צבאו של המלך הצרפתי לואי ה-13, 'קפטן רושפורט', ובידו חרב שלופה. לא היה טעם להתנגד, גליל הקלף החליף מהר ידיים בעוד החיילים האנגלים עוזבים את המקום חפויי ראש.

למותר לתאר את מירב האכזבה אשר נחלו המלך ג'יימס ושר צבאו 'הלורד בקינגהאם' בשומעם את התבוסה אשר נחלו חייליהם בוונציה. שעות על גבי שעות ישבו המלך והלורד על מנת לחשוב איך הם מחזירים לידיהם את האוצר אשר ערכו לא ישוער. עד שעלה רעיון במוחו של המלך.

גנרל ידוע ורב תחבולות ניהל באותו זמן את צבאו של 'פליפה השלישי', מלך ספרד. והפך את ארצו לבלתי מנוצחת. מלכים ונשיאים מכל העולם היו מתייעצים איתו תכופות בכל עניין צבאי ומדיני, ולא היתה אסטרטגיה שלא הייתה ידועה לו. עם זאת, הוא היה נתון כליל למרותו של מלכו ולא יכל לנקוף אצבע מבלי להיוועץ בו ולקבל את הסכמתו. התכנית הייתה לזמן את הגנרל, 'הדוכס לרמה', ללונדון, על מנת לקבל ממנו עזרה בהשבת התוכנית לבעליה המקוריים.

משלחת מכובדת של לורדים אנגליים פקדה את מעונו של הדוכס לאחר שבועיים באחוזת הנופש באופורטו אשר בה שהה באותם ימים, ואיתה בקשתו המלכותית של המלך האנגלי הקוראת את הדוכס  לעמוד בראשה של קבוצת מרגלי חרש אשר תוטל עליהם המשימה להשיב את הגזילה לחוף מבטחים. ההצעה המכובדת לוותה בשטר חתום כדת וכדין בידי המלך, אשר מקנה לדוכס שותפות מלאה בחלקים נכבדים מאדמות מלכותיות בצפון בריטניה לצמיתות, והפיכת היושבים בה למעלי מס. כזכור, הדוכס היה נתון למרותו של המלך ולא יכל לענות תשובה חיובית מבלי לקבל את הסכמתו של מלך ספרד. ולכן נאלצו השליחים להמתין מספר ימים עד אשר תגיע תשובה חיובית מהמלך.

המכתב שנשלח מאת המלך לאחר שבוע, היה קצר ותכליתי: היות וביתו של מלך ספרד, 'אן', נישאה לא מכבר למלך צרפת, 'לואי השלושה עשר', קיים ניגוד אינטרסים מובהק, ואין המלך מעוניין לפגוע במדינה אשר ביתו נשואה לעומד בראשה. בהתאם לזאת, מתכבד הגנרל להשיב את השליחים ריקם חזרה לאנגליה. האנגלים לא וויתרו בקלות, ודיברו על ליבו של הדוכס שיואיל להגיע לאנגליה ולו בשביל להשיב את התכנית הגזולה לידיהם וללא נקמה לאומית כמו שתוכנן בתחילה. להצעה כזאת לא יכל הדוכס לסרב, ולאחר שבוע נוסף קיבל את אישורו של המלך, מלווה באזהרה חמורה שלא להוציא דבר אל הפועל מבלי לקבל אישור מפורש ממנו. תוך יומיים עשה הגנרל את דרכו עם יחידת עילית של מרגלי חרש, בדרכו לצרפת.

ספינת סוחר שעגנה בנמל 'לה רושל' בדרומה של צרפת לא עוררה אף חשד כלשהו כאשר סבלים תורכיים חרוצים פרקו את תכולת הארגזים שבה על עגלות צב אשר נשאו את תכולתם לפריז. הארגזים הכילו כמות לא מבוטלת של כלי נשק ותכולתם האנושים פרקה את עצמה עוד טרם חצו העגלות את סיפה של הבירה הצרפתית. כאשר עמדו העגלות בפתחה של האכסניה, לא היה ספק בליבו של הפונדקאי שהחיילים הצרפתיים אשר ביקשו ללון בקומה העליונה מבקשים בסך הכל לפוש כמה ימים באכסנייתו המכובדת. שעה קלה לאחר שננעלה דלת הקומה העליונה, הפך הטרקלין לחדר מבצעים והחדרים סביבו איכלסו את החיילים אשר פשטו את מדיהם והתיישבו לתכנן את המבצע.

מכאן ואילך העניינים החלו להיות יגעים. מעקבים אחר בני לווייתו של  יורש העצר, לימים 'לואי הארבעה עשר', גילו שלואי הצעיר נוהג לפקוד את חוות הציד בפרבר העיר מידי שבוע. תרגיל גאוני אשר רקח הגנרל המבריק נועד להסיח את דעתם של השומרים ולהפוך את בן המלך לבן ערובה. המטרה המקורית הייתה לעזוב את יורש העצר לנפשו אם וכאשר המגילה תחזור לידיהם, אלא שהמלך הספרדי לא הסכים בשום אופן לתת את ידו לשבי של נכדו. ולא עוד אלא שנתן הוראה מפורשת לדוכס לדאוג למשמר כפול לבנו של המלך בכל יום אשר ייצא לציד.

תוכניות נוספות אשר עלו בהמשך, ירדו בהינף קולמוס של סופרו של המלך פעם אחר פעם. " פעם אחת תמרה את פיהו של מלכך, ותקבל את מתנתו הנדיבה של המלך..." ניסו נואשות האנגלים לדבר אל ליבו של הדוכס. אלא שכל דבריהם נתקלו בסלע איתן. הדוכס הבהיר להם שאין לו שום כוונה להמרות את פיו של מלכו וגם אם זה יעלה לו במחיר הקרקעות. ככל שעבר הזמן ומעבר לים הגיעו תכופות איתותיו של המלך ג'יימס באשר למגילה הבוששת מלהגיע, הבינו האנגלים שמהדוכס לא תצמח להם הישועה והחלו אורזים את חפציהם לקראת עזיבה.

הדוכס פנה גם הוא לעזוב חזרה לספרד, אלא שטרם עזבו את החיילים, יעץ להם את העצה הבאה: הקרדינל רישלייה, יועצו של המלך והמנהל בפועל של האימפריה הצרפתית, חותר כבר זמן ארוך תחת כיסאו של המלך הבורבוני ומחכה להזדמנות המתאימה להדיחו. אם יצליחו האנגלים ליצור קשר עם הקרדינל ולאחד איתו מטרה, קרוב לוודאי שלהשיג את המגילה יהיה החלק השולי במזימה המשותפת. בדברים האלו נפרד הדוכס מהאנגלים ועלה על הספינה בחזרה לארצו.

נעצור כאן, בשלב זה של הסיפור וננסה לחשוב מה דעתנו על הדוכס. האם יש מישהו החושב כי מגיעה לו מילה אחת של גנאי על התנהלותו בסיפור דלעיל'? האם יש דופי בדרכו של הדוכס אשר היה נאמן להוראותיו של מלכו גם במחיר כבד? והאם יש מישהו החושב שהתנהגותו הייתה שונה מהתנהלותו של הנביא שתום העין היושב בפתורה אשר על הנהר?

בלעם מתעורר בוקר אחד ומגלה משלחת מטעמו של מלך מואב הקוראת לו להיחלץ לעזרה. הוא לא נחפז ומשיב להם לחיוב ואחר כך "חוטף על הראש", אלא מלכתחילה מודיע להם שהוא צריך להיוועץ בקב"ה. לאחר שקיבל תשובה שלילית, הוא לא מתפתל, לא מצטדק ולא מחפש תירוצים. הוא אומר בצורה הברורה ביותר "מאן השם לתיתי הלוך עימכם!" ושולח אותם לדרכם. השליחים חוזרים למואב אך תחתיהם באים שליחים חדשים, גדולים וטובים מהם. והתשובה של בלעם לא משתנה, אפילו לא הנוסח, "לא אוכל לעבור את פי השם" רק לאחר שבא אליו אלוהים בחלום ומאשר לו ללכת איתם, הוא יוצא לדרך. בדרך פוגשת האתון את מלאך השם וחרבו שלופה בידו, היא סוטה מן הדרך, חוטפת מבלעם שלוש פעמים ורק לאחר מכן פותחת את הפה. האם הוא לא היה צריך להכות אותה?! האם הוא נהג כאן לא בסדר?! הרי סופו של מעשה מעיד על תחילתו. בשעה שנפקחות עיניו של בלעם והוא רואה את המלאך, הוא מרכין ראש, אומר "חטאתי" ומוכן ומזומן לסוב על עקביו ולחזור אל ביתו.

אך תשובתו של המלאך ברורה מאד "לך עם האנשים" והוא אכן הולך... לאחר שמגיע אל מואב ומתקבל שם בכבוד מלכים הוא מתנה עם בלק מראש "רק את אשר ישים השם בפי אותו אדבר" הוא נגרר עם בלק לארבע רוחות המדבר, מנבא את אשר שם השם בפיו וסופג את תסכולו של בלק בכל פעם מחדש. הדבר אינו גורם לו להיכנע והוא חוזר ומברך בכל פעם ששת אל עם ישראל את פניו. לא רק זאת אלא לפני שהולך הוא שם על ראשו את כובע מגיד העתידות ומספר לבלק בדיוק מה יקרה עם עמו באחרית הימים. בלק הכעוס שולח אותו בזעם חזרה לפתורה ופונה מאוכזב אל ארץ מואב.

לאור הדברים אני לא מצליח להבין מה גרם לרש"י ולשאר המפרשים לפרש את מעשיו של בלעם לשלילה. אין תזוזה הכי קטנה שלו שלא מפורשנת לרעה ומוקצנת לצד השני. לא רק זאת, היו לנו בהיסטוריה הארוכה שלנו, כעם, צוררים רבים מספור; קין, פרעה, עמלק, ישמעאל ועוד היד נטויה. אף אחד מהנזכרים לעיל לא מוכתר בכינו "רשע". בלעם, מנגד, זכה לכבוד המפוקפק שאין שמו נזכר בספרים ללא התואר "המכובד" הזה לצידו. אמנם, מדובר כאן על אדם אשר לפי כל פרמטר התנהג בחייו האישיים בגסות רוח, אבל להפוך אותו לרשע זה כבר עניין שונה.

קחו את זה כנקודה למחשבה!

שבת שלום חברים