הלל עזרא - פרשת חוקת תשע"ג

פרשת חקת

הלל עזרא

בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבנו עומד בצללית הנפילים של הסלע השופע מים וננזף. בעוד בני ישראל מתאספים בצהלה סביב ממטרות המים הזורמים מן הסלע הענק וממלאים את כדיהם, מקבל משה את הבשורה המרה שלאחר ארבעים שנה בהם הנהיג את העם אל הארץ המובטחת, הוא לא יזכה להיכנס בשעריה. העונש מנומק בטענתו של הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני". כלומר, נמנע כאן קידוש השם ולכן לא יזכה משה לעלות אל הארץ. קשה להתעלם מן השאלה המטרידה, האם מיעוט בקידוש השם יכול להוות משקל נגד לכל פעליו של משה לאורך שנות הנהגתו במדבר?! הרי לא היה מנהיג רחום ממנו ולא היה עבד נאמן ממנו, וכמו שהעיד עליו הקב"ה בעצמו "בכל ביתי נאמן הוא". איך אפשר להתעלם מכל זה ובמחי יד לנעול בפניו את שערי הארץ?!

***

"הלל", אמר לי אבא כשהתעוררתי בבוקרו של קיץ ואני ילד כבן 10, "החלטנו אני ואמא לשלוח אותך לקורס שחיה שיערך במסגרת בית הספר". הוצפתי באושר, חלומי הגדול התגשם. מאז אותו יום בו חילק המורה את טפסי ההרשמה לקורס השחייה לא נתתי להורי מנוח. כעת משקיבלתי את מבוקשי, שמחתי מאד וחיכיתי בציפייה ליום המיוחל.

ביום המיועד, נדחסנו אני ועוד חצי מילדי בית הספר על גלגליהם ומצופיהם, מגבותיהם וכפכפיהם במיניבוס מקרטע הנהוג בידיו של אדום צוואר עצבני ומקטר. לאחר שהצליח המורה להכריע בסוגיה כבדת המשקל מי ישב ליד החלון ומי ליד הנהג, ואחרי שכבר נמאס לנהג העצבני לחמם את כסאו בחוסר מעש, יצאנו לדרך. לא עברה חצי שעה והגענו לבריכה. בחוץ חיכו לנו המדריכים, ענובים במשרוקיות וחמושים בארשת פנים בוטחת. המורה חילק אותנו לקבוצות ותוך עשרים דקות נאספנו אני ועוד עשרה ילדים סביב המדריך שענה לשם עוזי. עוזי היה מצויד בביטחון עצמי שמאז לא נתקלתי בכמוהו, קול גבוה מלא תעוזה, לב זהב, הר אדם שכשירד לברכה "עלו המים לקראתו"...

עד היום אני זוכר את נאומו הראשון "תחשבו שהמים נושאים אתכם. כמו שאתם שוכבים על המיטה בביטחון, כמו שאתם יושבים על הכיסא ללא חשש ובדיוק כמו שאתם רוכבים על סוס, אתם רוכבים על המים. המים יכולים לספק לכם מיטה, כיסא, סוס וכל מה שרק תרצו, אם רק תדעו להשתלב איתם נכון." בסיום הנאום המרשים, עלה על המקפצה ובזינוק אדיר שגרר אחריו ממטר אדירים לכיוונינו, צלל אל תוך המים, משאיר מאחוריו קבוצת ילדים רוטטי שפתיים, רטובים עד לשד עצמותיהם. לאחר שנעלם מהעין לכמה דקות, הצביע אחד הילדים לאמצעה של הבריכה. "תראו", צעק בהתרגשות. לעברינו התקדם עוזי, גופו פרוש על פני הבריכה ככוכב וידיו כמעט ולא נעות על פני המים. רק רגליו נעו לפניו בתנועה מעגלית עדינה, כמעט מלכותית והוא מתקרב אלינו אט אט. "ראיתם" צעק אלינו עוזי בקולו הצרוד בעודו מנער בידיו את שערו הספוג במים "ככה אני רוצה לראות אתכם!"

מילים לחוד ומעשים לחוד. כצפוי, היו את אותם שלושה ילדים שהתנהגו כמי ש"נולדו באמבטיה", התמזגו עם המים מהרגע הראשון, קפצו, צללו, השפריצו והפריעו לעבודתו של המדריך. והייתה כמובן שאר הקבוצה שהורכבה מילדים שלא הסכימו לזוז מטר בברכה אם לא הרגישו את רגליהם על קרקע יציבה, היה קשה להם לסמוך על המדריך. לא נעים לומר, נמניתי (כצפוי...) עם ילדי הקבוצה השניה. "למה אתה שוחה כמו חסידה?!" היה מתרתח עוזי "אתה לא סומך עלי?! זרום על המים! זרום!"... כלום לא עזר, הייתי חייב להרגיש קרקע יציבה למרגלותיי. יום אחד תפס אותי עוזי, הניף אותי אל על בזרועותיו החסונות והעיף אותי קשתית לכיוון מרכזה של הבריכה "נראה אותך עכשיו!" צעק לכיוון אשד המים שעלה בעקבות גופי שצלל לכיוון הקרקעית.

החרסינה הכחלחלה התקדמה לכיווני במהירות, התחלתי להזיז את הידיים בחוסר אונים. ואז כמו קפיץ, שניה לפני שראשי עשה מפגש פסגה עם הקרקע, התחלתי לעלות חזרה אל פני המים. פתאום הרגשתי איך המים נושאים אותי בכנפיהם המלטפות ומעלים אותי אט אט עד שראשי צץ מעל פני המים. ואז התחלתי, לראשונה בחיי, לשחות. באותו יום שחיתי כמו שלא שחיתי מאז. חרשתי את הבריכה הלוך וחזור, מרגיש מאושר עלי אדמות. עד ש-כמה חבל, הגיע המציל ואמר שצריך להזדרז כי עוד דקה הבריכה נסגרת.

אחד אחרי השני, למדו שאר ילדי הקבוצה לאהוב את המים ולשחות בהם בכיף. עוזי עשה עבודה מדהימה וכשבוע לפני סיום הקורס יכל להציג בגאווה בפני המדריך הראשי קבוצה של עשרה ילדים המוכנים לקבל את התעודה הנכספת.

חוץ מאחד. תמיד חייב להיות העקשן שגם לאחר שכולם שחו במים כדולפינים ועשו תחרויות קפיצה ביניהם, הוא עדיין לא הסכים לזוז מאזור המים הרדודים. "תתחיל לסמוך עלי!" היה צועק עוזי בתסכול "אתה לא תטבע, אני עומד מאחוריך". כלום לא עזר, עוזי כמעט הרים ידיים. ביום האחרון כשהגענו לבריכה, עוזי לא חיכה לנו שם. בעוד שאר החבר'ה מתכוננים עם בגדי הים והכובעים, רצתי לכיוון הבריכה. מצאתי שם את עוזי עומד שם ומתווכח עם המנהל. עוזי ניסה "לסחוט" ממנו משהו והיה נראה שהמנהל לא נוטה להיענות לו. לאחר דין ודברים נפרדו שניהם לשלום, עוזי היה נראה מרוצה. "מה קרה?" שאלתי בתום. עוזי חייך במסתורין לכיווני, הוא גירד בראשו פעם ופעמיים ואז לחש לי באוזן "בא איתי".

בצידו השני של מתחם הבריכה עמד מבנה אבן גדול, בפנים הייתה בריכה מקורה, קטנה יותר מהבריכה המרכזית בחוץ. עוזי הדליק את האור והתקדם לכיוון המים. ואז התחלתי להתבלבל. עוזי שלף את הלוחיות בשפת הבריכה שסימנו את עומק המים ופשוט החליף ביניהם. המים העמוקים הפכו לרדודים והרדודים נהיו בעומק שלוש מטר. "ראית?!" קרץ לי עוזי "עכשיו נראה אותו לא נכנס" כל כך התלהבתי מהרעיון שרצתי וסיפרתי על הטריק לחברי הטוב שתהה לאן נעלמתי. הוא "משום מה" לא טרח לשמור את הידיעה אצלו בבטן והעביר אותה הלאה...

לאחר חמש דקות עמדנו על סיפה של הבריכה המקורה, עוזי קרא לפחדן הקטן והעמיד אותו מול המים "הרדודים". כמה מפתיע, בני הפחדן לא הסכים לקפוץ. "מה קרה?!" שאל עוזי בחשד "עכשיו גם מהרדודים אתה מפחד?!" בני התחיל לגמגם... ואז הרגשתי זוג ידיים חסונות תופסות אותי בצוואר וגוררות אותי לכיוון המדריך. הרמתי את הראש באיטיות, מגלה זוג עניים מלאות אכזבה ומבט חסר אמון. "הרסת לי את ההזדמנות האחרונה!" אמר עוזי בשקט, הסתובב והלך.

***

ה"שבעה" על מרים הנביאה הסתיימה. משה קם בבוקרו של היום השמיני לקול צעקות מחוץ לאוהל. הוא יוצא החוצה, בעודו משפשף את עיניו, ומגלה הפגנה בחצר. "מה הפעם?!" שואל משה בעייפות. אחד הבריונים שהחזיק שלט עם הסיסמא הנצחית "פרוטקציות לשבט לוי" התקדם לכיוון משה באגרופים קפוצים. "אתם רוצים שנמות! הא?! מרים הלכה ואיתה הבאר, הא?! מאיפה נראה לכם נוכל לשתות, מאפר הפרה שהבאתם לנו לפני יומיים?!"... משה מנסה להרגיע ולהסביר אבל אז מתחיל הקהל לצעוק בקצב "רוצחי קורח לדין", מולו ניצבת אישה זועמת "למה העלתם אותנו ממצרים, מה היה חסר לנו שם?!" משה מבין שהקהל לא רוצה תשובות ומפלס לו דרך יחד עם אהרן אל אוהל מועד. שם, באוהל נראה כבוד השם אליהם.

ההוראות היו מאד ברורות "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו!". משה יוצא החוצה, נעמד למרגלותיו של סלע אדיר שניצב בחצר אוהל מועד וקורא לכל העם להתאסף סביבו. האנשים סקרנים, מצפים לראות מאיפה משה יביא להם מים, הס הושלך בקהל. משה מרים את מטהו ומכה בסלע פעמיים. פתח זעיר שהלך והתרחב נבקע בסלע ואז, כנהר זורם שטף את האנשים שעמדו סביבו. כעת אנחנו חוזרים אל המעמד בו משה מקבל את הודעתו המרה של הקב"ה בדבר אי כניסתו לארץ.

אם ננתח את הדברים, נראה שקורה כאן דבר מעניין. מאז שיצאו בני ישראל ממצרים הם לא מפסיקים "לקטר". כל דבר הכי קטן שלא מסתדר להם מעלה אצלם תגובות קיצוניות, לא פעם, גם לא ענייניות בעליל. בכל פעם שקורה דבר כזה הם נענשים על חוסר אמונם בקב"ה ועל חוסר הביטחון המשווע שהפגינו, ובצדק. הם הוצאו מבית הכלא הכי גדול בעולם ע"י הקב"ה בשביל מטרה מאד ברורה, להיכנס לארץ המובטחת. ומה הם חושבים, שבאמת הוציאו אותם על מנת להירקב במדבר?! חוסר האמון הבלתי מבוסס הזה מתסכל אפילו אותי ממרחק אלפי השנים המפרידים בינינו. חוסר ביטחון כזה כפוי טובה בהחלט מצדיק עונש.

אך הפעם הם זוכים ל"טיפול" שונה. הם מקבלים את מה שהם רוצים. "רצו מים, יקבלו מים". הפעם הקב"ה מגיע בגישה של לימוד לקח. באו תראו איך מן הסלע שלא שומע ולא נוהג לנהל דיונים עם סביבתו יצאו מים אם אני אומר לו. או במילים אחרות "תפסיקו להרגיש חסרי ישע! יש לכם גב מישות על טבעית שיכולה לתת לכם כל מה שאתם צריכים גם בתנאים לא הגיוניים!".

ואז מגיע משה ומכה בסלע פעמיים. אפשר לומר שבהכאה על הסלע גילה להם משה שהלוחיות הוחלפו. כי הרי ברור לכל שהכאה המניבה מים מסלע בהחלט יכולה להעלות השערות על מים האצורים בסלע שפרצו בעקבות מטהו האדיר של משה שניפץ אותו. מה שאי אפשר לומר על דיבור לסלע. כאן מניעת הקידוש השם גם מנעה את הלקח שהיו בני ישראל אמורים ללמוד אחת ולתמיד. הדיבור אל הסלע היה אמור "לזרוק אותם אל הבריכה" מבלי שיתכוננו ולהוכיח להם את גדולת כוחו של הקב"ה. ההכאה על הסלע, נטלה מהמעמד את כל המשמעות שבו.

כעת נשים לב, את מי מביא הקב"ה כמנהיג הבא של עם ישראל. את יהושע הזכור לנו מפרשת המרגלים. אותו יהושע, שבדיוק כמו כולם, ראה את הענקים וראה את הארץ האוכלת את יושביה ובכל זאת בטח בהשם וכמעט נסקל בידי ההמון הזועם על חוסר הרציונאליות שגילה. יהושע שמהווה דוגמא למופת לאדם הבוטח בהשם בכל תנאי והולך אחריו בכל מצב, הוא זה שהנהיג את העם לאחר מותו של משה המנהיג הדגול.

ללמדנו כמה חשובה הייתה אמונתם של בני ישראל וביטחונם באל מוציאם ממצריים.