הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת בלק תשע"ג

הרצון והחוקים

הרב אליהו מאיר פייבלזון

אישיותו של בלעם, נביא הגויים המופיע בפרשתנו, היא ייחודית בכל קנה מידה. גם בעולם המקרא אין אנו מוצאים דמות שכזאת. מחד, הוא נביא ויודע דעת עליון. נבואותיו, המופיעות בפרשה, מלאות שגב על מעלותיו וייחודיותו של עם ישראל, וכוללות מבט ארוך טווח אל אחרית הימים ואל הגאולה השלימה. הוא גם אדם דתי, ואולי אפשר לראות בו חרדי. "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ד' אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כב, יח). לאורך כל הפרשה הוא דבק בעמדתו זאת. ציווי ד' הוא בשבילו חומה איתנה, בלתי עבירה. וזה לכאורה פשוט. הן נביא הוא, ורואה מחזות אלוקיים, ואיך יעבור על דבר קונו?

אבל המגמה שהוא מנסה להוביל, בעקשנות לא קלה, היא אבסורדית. הוא מודע בוודאי לרצונו של הא-ל, ומבין שעם ישראל יצא ממצרים בהתערבות אלוקית עליונה, ולא יתכן שהקב"ה יחפוץ בקללתו. ואעפ"כ, כשהמטרה מסומנת לפניו, הוא צועד צעד אחר צעד לקראתה, עם תחושה ברורה שיש למהלך שלו סיכוי. לפעול ע"י כוחו הנבואי נגד הרצון והמטרה האלוקיים? האם זה סביר? האם זה תבוני? האם זה מסתדר ביחד עם 'יודע דעת עליון'?

אבל יש כאן שאלה גדולה יותר. האם גישתו של בלעם מסתדרת עם דתיותו? איזה מין אדם זה, שחרד לכל ציווי של הקב"ה, קטן או גדול, ויחד עם זה שם לעצמו מגמה לפעול בניגוד גמור לרצונו של הא-ל?

חז"ל בחכמתם, פותחים לנו פתח להשיב קצת על השאלה הראשונה. הגמרא (ברכות ז' ע"ב), מביאה את הפסוק בתהילים (ז' י"ב), "וא-ל זועם בכל יום", ולומדת ממנו שבכל יום יש רגע אחד קצר בו הקב"ה כועס. הכעס הזה הוא, כנראה, ביטוי למידת הדין הנחוצה כדי לעצור ולהגביל במידה מסוימת את הרוע הפועל בעולמנו. השילוב העדין בין החסד האלוקי לבין הדין, נחוץ כדי לאפשר את קיום העולם, ויחד עם זה לשמור על הבחירה והחרות האנושיים.

בלעם היה יודע דעת עליון, והגמרא לוקחת את זה לכך, שהוא היה יודע מתי הוא הרגע הקצר והנורא בו הקב"ה כועס. בלעם ביקש לכוון לאותו רגע, ובו לקלל את העם. כנראה הייתה לו מומחיות לנצל רגע אחד קצר כדי להציג לפני מידת הדין את הצדדים השליליים של עם ישראל, ולהוציא את המסקנה הרצויה מבחינתו. לפי המבט של אותו רגע, ראויים אכן עם ישראל לקללה.

אם תכניתו של בלעם הייתה מאורגנת כל כך יפה, כיצד היא נכשלה בסופו של דבר? על זה משיבה הגמרא מתוך פסוקו של בלעם, "מה אקוב לא קבה א-ל, ומה אזעם לא זעם ד' " (במדבר כ"ג ח'). ובלשון חז"ל, מלמד שכל אותן הימים לא זעם. הקב"ה שינה את סדרי היסוד של הבריאה, שינה ממנהגו, ולא כעס כל אותה תקופה שהיה בלעם עסוק בענין.

בלי להיכנס כאן אל הפרטים הטכניים של המהלך המתואר בגמרא, חשוב לתת את הדעת אל העיקרון הכללי שבא כאן לידי ביטוי. הקב"ה ברא עולם שיש בו בני אדם, ויש לו ענין לנהל איתם דיאלוג. הקשר הזה בין אלוקים, מופשט ובלתי נתפס, לבין בני אדם הקרוצים מחומר ונתונים במערכות כללים הנובעים ממבנה אישיותם, דורש, כביכול, מהבורא להתנהל במערכת מושגים אנושית. כיון שכל דו-שיח יש לו שפה בה הוא מתקיים, ובני אדם אינם יכולים כמובן לרכוש את השפה האלוקית, מוכרח הדבר שהבורא ישוחח איתנו בשפה האנושית. מכאן נובעת העובדה שיש חוקיות ליחס בין אדם לאלוקים. אנחנו צריכים ללמוד את החוקיות ואת השפה הזו, ולהשתדל לפעול על פיה. התורה כולה באה ללמד אותנו את השפה הזו, שניתנה לבני אדם כדי לדבר בה עם קונם.

אין להקל ראש, חלילה, בכללים הללו. אדם שיגיד, שכיון שמהותה של התפילה הוא דיבור עם הקב"ה, ולכן אין הוא רואה צורך להקפיד על כללי התפילה, שהרי אלוקים ודאי איננו תלוי בפרטים הללו, טועה טעות עצובה. אם אתה רוצה לפנות לאלוקים כמו לאלוקים, אזי תפילתך מיותרת לגמרי, שהרי הוא יודע מחשבות לבך בלי שתאמר לו אותן, והוא גם יודע לבדו מה טוב ונכון עבורך.

כך, שהחוקים והכללים הללו, הם באמת הבסיס של הקיום האנושי. הפסוק אומר (תהילים קט"ו ט"ז), "השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם". בני אדם נבראו על הארץ, והם אמורים לפעול במערכת כללים המתאימה למקומם, ואין לאדם כלים ואפשרות לצאת מגבולות הארץ ולעלות אל מעל השמים.

בלעם, כמי שיודע דעת עליון, השיג בנבואתו את מערכת הכללים שקבע הקב"ה להנהגת העולם. הוא רכש מומחיות ב'מקצוע' הזה, וידע רחב ומקיף בדרכי ההתמודדות עם מערכת הזו. מכאן נבעה תפיסתו, שיש בידו יכולת לנהל את המציאות, כמי שמכיר מכונה ויודע להשתמש בה לצרכיו. הוא תפס את הבורא דרך הכללים, דבר שיש בו אמת, אבל איננו כל האמת. הוא הבין לגמרי את מחויבותו לציית לציווי ד', שהוא (הציווי) גם חלק מהמערכת שיצר הקב"ה עבור בני אדם. אבל, הוא התעלם מהעובדה, שהחוקים הם שפה, בעלת תוקף, רצינית ומחייבת, אבל אחרי הכל רק שפה, שלא באה אלא כדי לבטא את הרצון. הרצון האלוקי עצמו, הוא הנשמה הפנימית של הכל. אין בכוחם של החוקים לבטל את הרצון, והחיבור אל רצון ד' הוא נשמתם של החיים הדתיים.

ערב מלחמת המפרץ הראשונה, נשא ג'ורג' בוש (האב) נאום לאומה האמריקנית. הוא סיים את נאומו בברכה המקובלת: הא-ל הטוב יברך את אמריקה. לאחר מכן, במסגרת מסיבת עיתונאים, נשאל הנשיא שאלה כזו: אתה קורא בשם הא-ל ומייחס אותו אליך, ואילו סדאם חוסיין אומר: אללה אכבר. עם מי באמת יהיה האלוקים במלחמה הזו?

תשובתו של ג'ורג' בוש היתה קצרה, אבל לדעתי היה בה עומק. האלוקים איננו כלב, כך אמר, שקושרים רצועה בצווארו ומושכים אותו. הוא יודע לבדו מה הוא רוצה ולשם הוא הולך.

לאמור, יש תפילה ויש כללים, וצריך לשמור עליהם, אבל מאחרי הכל עומד הרצון האלוקי בטוב, ובסופו של יום, הוא לבדו יצא לפועל, כדברי ספר איוב )ג' י"ג), "והוא באחד ומי ישיבנו". שום דבר וענין איננו יכול להשיב את הרצון האלוקי מלהתגשם.