אחרי מות קדושים
אלחנן גולדברג
בשבוע שעבר חזרנו, אני
עם מספר חברים, ממסע בפולין, שם חילקנו את זמננו בין עיירות ציוריות שבעברן היו
מרכזים יהודיים גדולים, קברים של גדולי עולם שטמונים בכל האזור, מחנות השמדה,
וביום האחרון השתתפות במצעד החיים ממחנה ההשמדה אושוויץ למחנה אושוויץ-בירקנאו,
שכהגדרת הרב לאו שליט"א במקום הזה נמצא בית הקברות הגדול ביותר בהיסטוריה של
עם ישראל' - כשמונה מאות אלף יהודים נרצחו בו במהלך המלחמה.
פולין, כפי שהסביר לנו
אחד מהמדריכים שפגשנו, הייתה לפני המלחמה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם, כ-3.4
מיליון יהודים חיו בה במשך קרוב לאלף שנה בעשרות עיירות וערים גדולות, ורבות
מהחסידויות קמו בפולין.
באחד הימים נסענו
למחנה ההשמדה 'מיידאנק' הנמצא סמוך לעיירה לובלין, שהפך למוזיאון שהמיוחד בו היא
העובדה שזהו המחנה היחיד ששרד בשלמותו עד היום, בניגוד לשאר המחנות שחלק קטן
מהם שרד והרוב הגדול נהרס כליל ע"י
הנאצים לקראת סוף המלחמה שחששו מחשיפת הפשעים שלהם לעולם.
כשהגענו לפתח המחנה
עצר אותנו שומר של המוזיאון (שוטר?), ובתקיפות מאיימת ותוך כדי שהוא חוסם בגופו את
כביש הגישה הורה לנו לעשות פרסה ולהסתלק משם היות והשעה הייתה סמוך לסגירה.
הגאווה היהודית לא אפשרה
לנו לחזור על עקבותינו בלא כלום, ובסופו של דבר נכנסנו מכיוון אחר המשמש ליציאה והספקנו
לסייר בחלק מהמחנה, אך המעמד שבו שומר פולני צועק עלינו בסמוך למקום שנרצחו, עונו,
ונשרפו חיים רבים מבני עמנו העלתה אוטומטית בראשנו אסוציאציה מאותה תקופה בה היו
היהודים נרדפים ונרצחים בקור רוח על ידי שכניהם הפולנים רק בשל דתם.
יום לאחר מכן צעדנו עם
אלפי יהודים מהעולם את מצעד החיים שנוסד לפני 28 שנה כמשקל ל'צעדות המוות' שבהן
הובלו אלפי יהודים לשחיטה, שמענו עדויות מפי ניצולים שהיו במחנה הזה במקום שבו
דרכו רגלינו, וסיפרו סיפורים שגרמו לנו לצמרמורות בכל הגוף, כמו האישה המבוגרת
שהצביעה על דרגש מעץ באחד מהצריפים ששרדו ואמרה, "על הדרגש הזה ישנתי יחד עם
עוד מספר נשים", עדות שלא יכלנו להישאר אדישים אחריה, או ניצול אחר שסיפר על
אביו שהגיע לאושוויץ ברכבת המוות ולאחר שירד נזכר שהשאיר תיק קטן בקרון, בתיק היו
הטלית והתפילין שלו, הוא טיפס חזרה לקרון והרים את התיק, לפתע הוא מרגיש עוד זוג
ידיים תופסות יחד איתו הוא הרים את עיניו וראה חייל נאצי שניסה למשוך את התיק
מידיו, הוא לא יכל לעזוב את הטלית והתפילין שלו שהיו תמצית חייו והוא לא הרפה את
אחיזתו, הנאצים ימ"ש חבטו בו בלי רחמים עד שנפל מתבוסס בדמו ללא רוח חיים.
במהלך הצעידה שמענו
מהרב לאו סיפור שהזכיר לנו את הסיפור שלנו מאמש, הוא סיפר על אחד מהניצולים שחזר
לפני מספר שנים לפולין וביקש לבקר במחנה שבו הוחזק, וגם בסיפור הזה השומרים לא אפשרו
לו להיכנס מסיבה כלשהי (אולי גם מ'אילוצים' של זמני הפתיחה), ואז בסערת רגשות הוא
אמר להם "מנוולים שכמותכם, איפה הייתם לפני שישים שנה כשרצחו פה במקום הזה את
כל משפחתי, למה אז לא עצרתם אותי מלהיכנס? עכשיו אתם עוצרים אותי?"
חזרנו לארץ הקודש ונחתנו
ישר לתוך הדיון הציבורי שהעסיק רבות את התקשורת החילונית, על בחורי הישיבות שעשו
או לא עשו מנגל ביום השואה.
התובנה הראשונה שעלתה
לי בראש הייתה, שאחרי הביקור במחנות ההשמדה, ואחרי כל מה שראינו ושמענו על הזוועות
שחוללו הנאצים ימ"ש בשואה, ההתעסקות הדרמטית בדבר הזה הופכת יותר ויותר שולית
וחסרת חשיבות מול העיקר, שהוא זכר השואה. ושאלתי את עצמי - מבלי להיכנס לעובדה שהציבור
שלנו זוכר ופועל רבות לעילוי נשמת ששת המיליונים אמנם בדרך מעט שונה מעמידת דום, וזכר
נוראות השואה שלא פסחה על שום יהודי שומר מצוות ושאינו, ששייך לכל יהודי ולא למגזר
מסויים - מי בכלל לימד את אחינו החילונים מהו המושג 'קדוש'? הרי את ההתייחסות
לימים שמקודשים בעיניהם הם למדו מהיחס שלנו לימי החגים והמועדים, ימים מקודשים
באמת, ולחילופין את המושג חוסר רגישות הם מכירים היטב, אך מהצד השני, הצד שבו יש
חוסר רגישות (במקרה הטוב) לדת היהודית ולקבוצה שמחזיקה בגאון את המסורת שנמסרה לנו
מדור לדור ומאב לבנו, מה שמתבטא ממש בימים אלו כשאין לגיטימציה מצד המדינה וראשיה
לבני הישיבות ולומדי התורה, או ברוח הסיפור ההוא: איפה הייתם במשך 65 שנות קיומה
של המדינה בכדי ללמוד להעריך את הדברים והמעשים החשובים והקדושים באמת לעם ישראל?
עכשיו אתם נזכרים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה