יום חמישי, 18 באפריל 2013

בועז בק - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג


אֵבֶל ותיקון

בועז בק


פסח. שבועות. מתן תורה. 49 יום. לספור. אסור לפספס. 33 יום. אבלות.

כל מיני מילים יפות שעושות את התקופה הזאת למאתגרת. כל מיני סמלים שמסמנים לנו את התקופות והימים. כל מה שאני יודע זה שיש ציווי לספור את העומר כהכנה לקבלת התורה, שהיא ביום ה-50 היום שחותם את שבעת השבועות האלה בין פסח לעצרת.

ובתוך הימים האלה ישנם שלושים ושלושה ימים בהם אנחנו מתאבלים, לא על חורבן הבית, לא על השמדת העם היהודי, לא על גלות, לא על משהו שמבחינתנו הוא אסון שנגרם ליהודים, אלא על 12,000 זוגות תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זאת. זה כן אסון, אבל... אבל מה זה אמור לגעת בי? כל הזמן נפטרים רבנים, ואין אחד בעולם שיכול לומר שהוא לא חטא, אז מה רוצים מהם? בגלל שהם נפטרו ביחד? בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה? הרי הם היו גדולים שבגדולים, ינקו את התורה שלהם הישר מרבי עקיבא בעצמו. בטח היה להם את הסיבה שלהם. אני לא באמת מבין את הסיבה לאבלות הזאת.

אולי בכל זאת יש משהו שהוא נשגב מהבנתי בתחום? התיישבתי לברר.

הרב בועז מילר מפנה אותי למדרש המפורסם: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". כמו כל יהודי טוב גם אני מהנהן בראש כאשר אני קורא את המשפט היפה הזה. ובאותה נשימה אני תוהה לעצמי, מישהו באמת ראה את בניין הבית? האם היה אדם אחד מאז החורבן שהתאבל וראה את ירושלים שוב בתפארתה? נושא די תמוה אם אפשר לומר זאת? זאת הבטחה שלא ראינו שקוימה. מוזר לי.

ניסיתי להבין אֵבֶל מה הוא. ראיתי שמסבירים שישנם שלושה סוגי אבלות: האחד הוא אֵבֶל טרגי, כמו ל"ע אדם שהלך לעולמו לפני זמנו. יש עוד סוג של אֵבֶל: זה אֵבֶל על משהו שידוע וצפוי, כמו אדם שהלך לעולמו אחר שמילא את תפקידו בעולם בשלמות וחי חיים מלאים.

ויש את האֵבֶל האישי שלנו, בני האדם. זהו אֵבֶל על משהו שהיה בהישג ידי, יכולתי להשיג אותו, לתקן אותו, לעשות עם אותו הדבר משהו טוב ובכל זאת נתתי לו להתחמק מבין ידיי. זהו אֵבֶל של כל אדם שבחייו רצה להשיג דבר מסוים או לתקן דבר אחר ולא עלה בידו. אם כן זהו האֵבֶל שעליו מדובר, שאנחנו צריכים להתאבל על חורבן הבית, על זה שיכולנו לתקן את המצב ולמנוע את החורבן. עכשיו אחרי שהתחלתי להבין את זה, אני מבין יותר טוב איך מי שמתאבל על ירושלים זוכה לראות בבניינה. הוא זוכה לראות איך היא הייתה צריכה להיות מתוקנת ולתקן אצל עצמו את החסר. זה המצב שהמתאבל על ירושלים אמור לשאוף אליו וממילא לראות את הבניין השלם והמתוקן.

כעת, אני שוב יושב לי, הפעם אני כבר יודע על מה ולמה אנחנו מתאבלים כמעט 2000 שנה אחרי שזה קרה, על זה שנפטרו 24,000 תלמידי ר"ע מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. שהרי כל אבלות היא התבוננות עצמית לראות איך הגענו או איך הגיעו אבותינו למצב הזה שעם כל הגדלות שלהם הם נפלו בדבר הזה.

תיקון. זאת מילת המפתח. אלו ימים של התבוננות, בעיקר בין אדם לחברו. בעיקר בנהיגת כבוד בין אדם לשני. עכשיו זה כבר נראה הרבה יותר פשוט. התבוננות בעבר, התעמקות במה שהיה אי שם לפני עשרות דורות היא זאת שתביא אותנו לתיקון "חברתי".

עדיין קטונתי מלהבין את הנושא, אבל לכל הפחות זה הביא לי נקודת מחשבה והבנה חדשה בימים אלו בהם הזקן מציק לי עד אימה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה