מכירים את זה שאתם פוגשים אדם ומיד יש לכם אליו יחס מסוים, של חיבה או
להיפך?
מאיפה זה נובע?
אם היינו מנסים להיות כנים, בשביל להחליט אם לאהוב אדם או לשנוא אותו,
דרושה היכרות די מעמיקה. אז איך זה שתוך דקה-שתיים כבר ברור לנו שפלוני אהוב עלינו
ואלמוני הוא סתם נאכס?
יש לכך כמה תשובות, אבל נדמה לי שהעיקרית היא "שיטת
הקטלוג".
יש לכל אחד מאתנו בתודעה קטלוג שבתוכו יש הרבה מגירות. יש שם את מגירת
האהובים, מגירת השנואים, מגירת האויבים, מגירת הרבנים, מגירת ה'בוס'ים, מגירת
הנאכסים ועוד מגירות.
לכל מגירה יש מאפיינים. לפעמים זה מראה, לפעמים צורת דיבור, לפעמים
ריח או צבע. כאשר אנו נתקלים במישהו שנושא את אחד המאפיינים הללו, באופן אוטומטי
אנחנו מכניסים אותו למגירה ה"נכונה".
בשיטה הזו אנחנו מסוגלים מהר מאוד לקבוע יחס כלפי בני אדם, יחס שפעמים
רבות מאוד אינו צודק.
הטעות שלנו היא שאנחנו קולטים מאפיין אחד ומיד מקטלגים את מי שנושא
אותו. זה כל כך רחוק מהמציאות.
כל אדם, ממש כל אדם, הוא מורכב מהמון תכונות, רגשות, זיכרונות,
חברויות, דעות ואמונות. הניסיון שאנחנו נקלוט אדם תוך רגעים ספורים – הוא ניסיון
שכישלונו בטוח. זה בלתי אפשרי.
בדרך כלל, כל אדם יכול ברגעים מסוימים להיכנס כמעט לכל מגירה בקטלוג
שלנו. מסיבה זו הוא לא שייך באמת לאף מגירה ספציפית.
כשמדברים על "קבלה" של הזולת, זו התובנה הראשונה שצריכה
ללוות אותנו: לא מכניסים אף אחד לשום מגירה.
גם לכם יש קלסטרופוביה ממגירות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה