הרב אליהו מאיר פייבלזון

דעאש וד' מיתות בית דין                                                         

מפעם לפעם חודרות לעולמנו שמועות זוועה על הנעשה בתחומה של המדינה האסלאמית (כאן המקום להודות למי שחינך אותי להתנזר ממכשירים 'חכמים' למיניהם, כך שזכיתי להיוודע לדברים רק מפי השמועה, בלי החוויה המפוקפקת של ראית הזוועה). הצמרמורת והזעזוע שעוברים בגבנו למשמע השפל שאליו הגיעו בני אנוש, מעורבים בתחושת רווחה, על המרחק הגיאוגרפי שלנו משם (מה שבטוח – בטוח), ויותר מזה, על המרחק התרבותי בין חיינו, לעומת החיים בחברות מסוימות, שלא ברור שראוי לכנותם אנושיות. כמה נעים להיות שייכים לצד הטוב והיפה של החיים! אנחנו המוסריים והנאורים, לעומת חיות האדם החשוכות והאכזריות!

ואז מגיע מישהו מהצד, ומקשה קושיה מעצבנת. האם התורה שלנו איננה מצווה להוציא להורג בני אדם? מהו בדיוק ההבדל בין מה שתורתנו הקדושה מצווה לנהוג במחללי שבת או בעובדי עבודה זרה, למה שנוהגים אותם פראי אדם לעשות במי שאינו מאמין בדתם? יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה נשמעה השאלה הזו, וחשתי צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז ככה, ידוע שהתורה שבעל פה צמצמה את השימוש בעונש מוות באופן משמעותי, והפכה אותו לכמעט בלתי מציאותי. התורה שבכתב עצמה דרשה שני עדים שיעידו על העבירה, והתורה שבעל פה החמירה מאד בתנאי העדות. בנוסף לכך, צריכים העדים להתרות בוטא לפני עשיית העבירה, והם צריכים לספר לבית הדין שהנידון למוות שמע את ההתראה, הבין את תוכנה, וביטא את נכונותו להיענש בעונש המוות (עד שיתיר עצמו למיתה, כלשון חז"ל). באופן הזה, ובצירוף עוד תנאים רבים, קבעו חז"ל במשנה, בית דין שהורגת אחת לשבעים שנה, נקראת בית דין חבלנית.

מלבד זאת, גם במקרים הנדירים שבהם מתבצע עונש מוות לפי ההלכה, קבעו חז"ל להקל את ביצוע המוות ככל האפשר, ולמדו בעניין זה מן הפסוק, ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה.

אלו הן תשובות מפורסמות ואמיתיות. אבל התחושה שלי שאין בזה כדי להשיב תשובה מספקת על השאלה. עדיין אין הלב רגוע בתשובה זו. יש עדיין שתי בעיות המעיקות לי. האחת, מתשובות אלה נשמע קול ענות חלושה. אני אישית לא די לי באמירה שהתורה היא יותר רחמנית מהקנאים האיסלמים. תורת ד' אמת, וכולה חסד ורחמים, כדברי הכתוב (משלי ג' י"ז), דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואינני מוכן להסתפק בתשובה, שאנחנו לא אכזריים כל כך. וחוץ מזה,

מדוע משמעות התורה שבכתב שונה כל כך ממה שנראה מדברי חז"ל? מה היה הצורך שייכתבו הדברים בתורה באופן חריף כל כך, ותבוא תורה שבעל פה ותיתן לנו תמונה אחרת?

אני רוצה לנצל את הבמה הנפלאה הזו (תודה לשרשרת המוצלחת של העורכים לדורותיהם, ולדודי שמפתיע כל פעם מחדש), כדי להוסיף כאן תוספת הסבר.

האדם פועל בחייו על פי ערכים המניעים את מעשיו. בחלק מן המקרים הערכים הם פשוטים וחד משמעיים, והם מורים בבהירות את הדרך בה יש ליישמם. אמנם, פעמים רבות אנו פוגשים ערכים מנוגדים זה לזה, הנאבקים זה עם זה על דרכנו בחיים. במקרים כאלה, גם אם אנו מקבלים הכרעה לצד אחד, אין זה אומר שהצד האחר, בו לא בחרנו, נשלל לחלוטין. עלינו להבין, שבבחירה שבחרנו אנו מוותרים על ערך חשוב, יקר ואמיתי, כדי להגשים ערך אחר, הוא חשוב ויקר ממנו.

הכרעות מהסוג הזה, דורשות בגרות ועושר נפשי. רבים הם בני האדם, שכדי להצדיק את בחירתם, הם צריכים לשלול לחלוטין את הערך המנוגד. למשל, אם נציב את השאלה, האם האדם הוא יצור עצמאי, החי לעצמו, או שהוא חלק בלתי נפרד מהקולקטיב המשפחתי, וחובותיו למשפחתו חייבים לעמוד בראש מעייניו? התשובה לשאלה זו איננה יכולה להיות חד-משמעית. כנראה התשובה תהיה תלויה בסיטואציה המסוימת, ובשיקולים רבים מאד. אבל בואו ונניח שהשואל קיבל החלטה להעדיף את האחריות האישית, על פני הזהות הקולקטיבית. יש אפשרות סבירה שהוא יתחיל לפתח טענות שונות, שכולן באות לבטל את משמעות המשפחה, ולהציג את התפיסה הקולקטיבית באור חלש, ואולי אפילו בחושך. דומה מאד, אבל הפוך, יהיה מצבו של אבא התובע את נאמנותו של הבן למשפחה. אנו נשמע אותו מדבר גבוהה על החובה המשפחתית, ורגשות של זהות עצמית יתפסו לו כחוצפה ועזות מצח.

הסוגיה של ענישה היא דוגמה נפלאה להתנגשות של ערכים. אנו רואים מול עינינו את העולם המערבי, שערכים של רחמים וזכויות הפרט מחקו אצלו לחלוטין את הערך של החטא ועונשו. ההבנה לרגשותיו של החוטא האומלל, מונעת לגמרי מהחברה החילונית-ליברלית את תחושת המחויבות לשלם מחיר על חטא. הסכנה הנוראה של הגישה הזו היא בהקמתה של חברה מתירנית קיצונית, שפשוט איננה יודעת לשים גבול למאוויי הלב של הכלל ושל הפרט.

מן הצד השני, אנו רואים את החברה המוסלמית (לפחות הקיצונית שבה). בתרבות זו, הרעיון של העונש הוא ברור ומובן לגמרי. הבעיה היא שערכים של כבוד לפרט, רחמים וזהירות בחיי אדם נעלמו משם כמעט לחלוטין.

התורה משתדלת ללכת בסוגיה זו, כמו בעוד הרבה סוגיות, בקו הדק שבין שתי הטעויות. הכוונה היא להוביל את לומד התורה אל האיזון הנכון, הכולל בתוכו את שני הערכים. התורה מעוניינת להחמיר עם החוטא, ולקבוע את העיקרון של החטא ועונשו, ואת עוצמת המחויבות של האדם אל הטוב, באופן חריף ומוחלט. לעומת זאת חשוב לה לא פחות להדגיש גם את הערכים האחרים, של קדושת חיי אדם, ושל מידת הרחמים. שני הכיוונים הללו מודגשים בתורה בצורות שונות ובמקומות רבים. גם בדיני העונשים אנו רואים את שתי המגמות. לכן נקבע העונש העקרוני של עבירות רבות כעונש מוות, למרות שבמציאות העונש הזה כמעט לא יכול להתבצע. כך אנו יוצאים נשכרים משני הכיוונים. אנו למדים מן הדין העקרוני עד כמה חמור עוון חילול שבת ואיסורי עריות, ועד היכן מגיעה חובתו של האדם שלא לחטוא ולעשות עוול. ומן הדין המעשי של עונש המוות אנו יכולים ללמוד את קדושת החיים, ואת עוצמתה של מדת הרחמים. ההבנה עד כמה מורכב הדבר, וכמעט בלתי אפשרי להוציא אדם להורג, מלמדת אותנו את כבודה ויקרה של נפשאחת מישראל.רק בתורה שבעל פה, נמצא השקלול הכולל של כל הערכים שעליהם התורה מדברת, באופן שאפשר לבנות עליו את ההתנהגות השלימה, דבר ד' זו הלכה.

על כל ענייני התורה יחדיו נאמר הכתוב (תהילים י"ט י'), משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תמורה הלי"ג, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדולה עצה  לתקן הדעות וליישר כל המעשים.