הלל עזרא - פרשת חוקת תשע"ג

פרשת חקת

הלל עזרא

בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבנו עומד בצללית הנפילים של הסלע השופע מים וננזף. בעוד בני ישראל מתאספים בצהלה סביב ממטרות המים הזורמים מן הסלע הענק וממלאים את כדיהם, מקבל משה את הבשורה המרה שלאחר ארבעים שנה בהם הנהיג את העם אל הארץ המובטחת, הוא לא יזכה להיכנס בשעריה. העונש מנומק בטענתו של הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני". כלומר, נמנע כאן קידוש השם ולכן לא יזכה משה לעלות אל הארץ. קשה להתעלם מן השאלה המטרידה, האם מיעוט בקידוש השם יכול להוות משקל נגד לכל פעליו של משה לאורך שנות הנהגתו במדבר?! הרי לא היה מנהיג רחום ממנו ולא היה עבד נאמן ממנו, וכמו שהעיד עליו הקב"ה בעצמו "בכל ביתי נאמן הוא". איך אפשר להתעלם מכל זה ובמחי יד לנעול בפניו את שערי הארץ?!

***

"הלל", אמר לי אבא כשהתעוררתי בבוקרו של קיץ ואני ילד כבן 10, "החלטנו אני ואמא לשלוח אותך לקורס שחיה שיערך במסגרת בית הספר". הוצפתי באושר, חלומי הגדול התגשם. מאז אותו יום בו חילק המורה את טפסי ההרשמה לקורס השחייה לא נתתי להורי מנוח. כעת משקיבלתי את מבוקשי, שמחתי מאד וחיכיתי בציפייה ליום המיוחל.

ביום המיועד, נדחסנו אני ועוד חצי מילדי בית הספר על גלגליהם ומצופיהם, מגבותיהם וכפכפיהם במיניבוס מקרטע הנהוג בידיו של אדום צוואר עצבני ומקטר. לאחר שהצליח המורה להכריע בסוגיה כבדת המשקל מי ישב ליד החלון ומי ליד הנהג, ואחרי שכבר נמאס לנהג העצבני לחמם את כסאו בחוסר מעש, יצאנו לדרך. לא עברה חצי שעה והגענו לבריכה. בחוץ חיכו לנו המדריכים, ענובים במשרוקיות וחמושים בארשת פנים בוטחת. המורה חילק אותנו לקבוצות ותוך עשרים דקות נאספנו אני ועוד עשרה ילדים סביב המדריך שענה לשם עוזי. עוזי היה מצויד בביטחון עצמי שמאז לא נתקלתי בכמוהו, קול גבוה מלא תעוזה, לב זהב, הר אדם שכשירד לברכה "עלו המים לקראתו"...

עד היום אני זוכר את נאומו הראשון "תחשבו שהמים נושאים אתכם. כמו שאתם שוכבים על המיטה בביטחון, כמו שאתם יושבים על הכיסא ללא חשש ובדיוק כמו שאתם רוכבים על סוס, אתם רוכבים על המים. המים יכולים לספק לכם מיטה, כיסא, סוס וכל מה שרק תרצו, אם רק תדעו להשתלב איתם נכון." בסיום הנאום המרשים, עלה על המקפצה ובזינוק אדיר שגרר אחריו ממטר אדירים לכיוונינו, צלל אל תוך המים, משאיר מאחוריו קבוצת ילדים רוטטי שפתיים, רטובים עד לשד עצמותיהם. לאחר שנעלם מהעין לכמה דקות, הצביע אחד הילדים לאמצעה של הבריכה. "תראו", צעק בהתרגשות. לעברינו התקדם עוזי, גופו פרוש על פני הבריכה ככוכב וידיו כמעט ולא נעות על פני המים. רק רגליו נעו לפניו בתנועה מעגלית עדינה, כמעט מלכותית והוא מתקרב אלינו אט אט. "ראיתם" צעק אלינו עוזי בקולו הצרוד בעודו מנער בידיו את שערו הספוג במים "ככה אני רוצה לראות אתכם!"

מילים לחוד ומעשים לחוד. כצפוי, היו את אותם שלושה ילדים שהתנהגו כמי ש"נולדו באמבטיה", התמזגו עם המים מהרגע הראשון, קפצו, צללו, השפריצו והפריעו לעבודתו של המדריך. והייתה כמובן שאר הקבוצה שהורכבה מילדים שלא הסכימו לזוז מטר בברכה אם לא הרגישו את רגליהם על קרקע יציבה, היה קשה להם לסמוך על המדריך. לא נעים לומר, נמניתי (כצפוי...) עם ילדי הקבוצה השניה. "למה אתה שוחה כמו חסידה?!" היה מתרתח עוזי "אתה לא סומך עלי?! זרום על המים! זרום!"... כלום לא עזר, הייתי חייב להרגיש קרקע יציבה למרגלותיי. יום אחד תפס אותי עוזי, הניף אותי אל על בזרועותיו החסונות והעיף אותי קשתית לכיוון מרכזה של הבריכה "נראה אותך עכשיו!" צעק לכיוון אשד המים שעלה בעקבות גופי שצלל לכיוון הקרקעית.

החרסינה הכחלחלה התקדמה לכיווני במהירות, התחלתי להזיז את הידיים בחוסר אונים. ואז כמו קפיץ, שניה לפני שראשי עשה מפגש פסגה עם הקרקע, התחלתי לעלות חזרה אל פני המים. פתאום הרגשתי איך המים נושאים אותי בכנפיהם המלטפות ומעלים אותי אט אט עד שראשי צץ מעל פני המים. ואז התחלתי, לראשונה בחיי, לשחות. באותו יום שחיתי כמו שלא שחיתי מאז. חרשתי את הבריכה הלוך וחזור, מרגיש מאושר עלי אדמות. עד ש-כמה חבל, הגיע המציל ואמר שצריך להזדרז כי עוד דקה הבריכה נסגרת.

אחד אחרי השני, למדו שאר ילדי הקבוצה לאהוב את המים ולשחות בהם בכיף. עוזי עשה עבודה מדהימה וכשבוע לפני סיום הקורס יכל להציג בגאווה בפני המדריך הראשי קבוצה של עשרה ילדים המוכנים לקבל את התעודה הנכספת.

חוץ מאחד. תמיד חייב להיות העקשן שגם לאחר שכולם שחו במים כדולפינים ועשו תחרויות קפיצה ביניהם, הוא עדיין לא הסכים לזוז מאזור המים הרדודים. "תתחיל לסמוך עלי!" היה צועק עוזי בתסכול "אתה לא תטבע, אני עומד מאחוריך". כלום לא עזר, עוזי כמעט הרים ידיים. ביום האחרון כשהגענו לבריכה, עוזי לא חיכה לנו שם. בעוד שאר החבר'ה מתכוננים עם בגדי הים והכובעים, רצתי לכיוון הבריכה. מצאתי שם את עוזי עומד שם ומתווכח עם המנהל. עוזי ניסה "לסחוט" ממנו משהו והיה נראה שהמנהל לא נוטה להיענות לו. לאחר דין ודברים נפרדו שניהם לשלום, עוזי היה נראה מרוצה. "מה קרה?" שאלתי בתום. עוזי חייך במסתורין לכיווני, הוא גירד בראשו פעם ופעמיים ואז לחש לי באוזן "בא איתי".

בצידו השני של מתחם הבריכה עמד מבנה אבן גדול, בפנים הייתה בריכה מקורה, קטנה יותר מהבריכה המרכזית בחוץ. עוזי הדליק את האור והתקדם לכיוון המים. ואז התחלתי להתבלבל. עוזי שלף את הלוחיות בשפת הבריכה שסימנו את עומק המים ופשוט החליף ביניהם. המים העמוקים הפכו לרדודים והרדודים נהיו בעומק שלוש מטר. "ראית?!" קרץ לי עוזי "עכשיו נראה אותו לא נכנס" כל כך התלהבתי מהרעיון שרצתי וסיפרתי על הטריק לחברי הטוב שתהה לאן נעלמתי. הוא "משום מה" לא טרח לשמור את הידיעה אצלו בבטן והעביר אותה הלאה...

לאחר חמש דקות עמדנו על סיפה של הבריכה המקורה, עוזי קרא לפחדן הקטן והעמיד אותו מול המים "הרדודים". כמה מפתיע, בני הפחדן לא הסכים לקפוץ. "מה קרה?!" שאל עוזי בחשד "עכשיו גם מהרדודים אתה מפחד?!" בני התחיל לגמגם... ואז הרגשתי זוג ידיים חסונות תופסות אותי בצוואר וגוררות אותי לכיוון המדריך. הרמתי את הראש באיטיות, מגלה זוג עניים מלאות אכזבה ומבט חסר אמון. "הרסת לי את ההזדמנות האחרונה!" אמר עוזי בשקט, הסתובב והלך.

***

ה"שבעה" על מרים הנביאה הסתיימה. משה קם בבוקרו של היום השמיני לקול צעקות מחוץ לאוהל. הוא יוצא החוצה, בעודו משפשף את עיניו, ומגלה הפגנה בחצר. "מה הפעם?!" שואל משה בעייפות. אחד הבריונים שהחזיק שלט עם הסיסמא הנצחית "פרוטקציות לשבט לוי" התקדם לכיוון משה באגרופים קפוצים. "אתם רוצים שנמות! הא?! מרים הלכה ואיתה הבאר, הא?! מאיפה נראה לכם נוכל לשתות, מאפר הפרה שהבאתם לנו לפני יומיים?!"... משה מנסה להרגיע ולהסביר אבל אז מתחיל הקהל לצעוק בקצב "רוצחי קורח לדין", מולו ניצבת אישה זועמת "למה העלתם אותנו ממצרים, מה היה חסר לנו שם?!" משה מבין שהקהל לא רוצה תשובות ומפלס לו דרך יחד עם אהרן אל אוהל מועד. שם, באוהל נראה כבוד השם אליהם.

ההוראות היו מאד ברורות "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו!". משה יוצא החוצה, נעמד למרגלותיו של סלע אדיר שניצב בחצר אוהל מועד וקורא לכל העם להתאסף סביבו. האנשים סקרנים, מצפים לראות מאיפה משה יביא להם מים, הס הושלך בקהל. משה מרים את מטהו ומכה בסלע פעמיים. פתח זעיר שהלך והתרחב נבקע בסלע ואז, כנהר זורם שטף את האנשים שעמדו סביבו. כעת אנחנו חוזרים אל המעמד בו משה מקבל את הודעתו המרה של הקב"ה בדבר אי כניסתו לארץ.

אם ננתח את הדברים, נראה שקורה כאן דבר מעניין. מאז שיצאו בני ישראל ממצרים הם לא מפסיקים "לקטר". כל דבר הכי קטן שלא מסתדר להם מעלה אצלם תגובות קיצוניות, לא פעם, גם לא ענייניות בעליל. בכל פעם שקורה דבר כזה הם נענשים על חוסר אמונם בקב"ה ועל חוסר הביטחון המשווע שהפגינו, ובצדק. הם הוצאו מבית הכלא הכי גדול בעולם ע"י הקב"ה בשביל מטרה מאד ברורה, להיכנס לארץ המובטחת. ומה הם חושבים, שבאמת הוציאו אותם על מנת להירקב במדבר?! חוסר האמון הבלתי מבוסס הזה מתסכל אפילו אותי ממרחק אלפי השנים המפרידים בינינו. חוסר ביטחון כזה כפוי טובה בהחלט מצדיק עונש.

אך הפעם הם זוכים ל"טיפול" שונה. הם מקבלים את מה שהם רוצים. "רצו מים, יקבלו מים". הפעם הקב"ה מגיע בגישה של לימוד לקח. באו תראו איך מן הסלע שלא שומע ולא נוהג לנהל דיונים עם סביבתו יצאו מים אם אני אומר לו. או במילים אחרות "תפסיקו להרגיש חסרי ישע! יש לכם גב מישות על טבעית שיכולה לתת לכם כל מה שאתם צריכים גם בתנאים לא הגיוניים!".

ואז מגיע משה ומכה בסלע פעמיים. אפשר לומר שבהכאה על הסלע גילה להם משה שהלוחיות הוחלפו. כי הרי ברור לכל שהכאה המניבה מים מסלע בהחלט יכולה להעלות השערות על מים האצורים בסלע שפרצו בעקבות מטהו האדיר של משה שניפץ אותו. מה שאי אפשר לומר על דיבור לסלע. כאן מניעת הקידוש השם גם מנעה את הלקח שהיו בני ישראל אמורים ללמוד אחת ולתמיד. הדיבור אל הסלע היה אמור "לזרוק אותם אל הבריכה" מבלי שיתכוננו ולהוכיח להם את גדולת כוחו של הקב"ה. ההכאה על הסלע, נטלה מהמעמד את כל המשמעות שבו.

כעת נשים לב, את מי מביא הקב"ה כמנהיג הבא של עם ישראל. את יהושע הזכור לנו מפרשת המרגלים. אותו יהושע, שבדיוק כמו כולם, ראה את הענקים וראה את הארץ האוכלת את יושביה ובכל זאת בטח בהשם וכמעט נסקל בידי ההמון הזועם על חוסר הרציונאליות שגילה. יהושע שמהווה דוגמא למופת לאדם הבוטח בהשם בכל תנאי והולך אחריו בכל מצב, הוא זה שהנהיג את העם לאחר מותו של משה המנהיג הדגול.

ללמדנו כמה חשובה הייתה אמונתם של בני ישראל וביטחונם באל מוציאם ממצריים.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת קורח תשע"ג

"וגם בך יאמינו לעולם"

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויקח קורח... ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם... ומדוע תתנשאו..." (במדבר טז, א-ג)

פסוקים אלו פותחים את פרשת המחלוקת הכואבת של קורח ועדתו עם משה רבינו, ולפנינו עומדת וניצבת קושיה מעיקה. הכיצד בכלל, אפשרית היא המחלוקת של קורח עם משה רבינו, לאחר שהבטיח לו הקב"ה לפני מעמד הר סיני, שלעולם לא יערערו על נאמנותו המוחלטת כנביא ה', כאמור "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט).

קושיה זו מקבלת משנה תוקף לאור דבריו המפורסמים של הרמב"ם ב'איגרת תימן', שכתב בביאור פסוק זה: "הודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואת משה רבינו בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, שכן אמר הקב"ה "וגם בך יאמינו לעולם". לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם, וכן אמרו חז"ל על כל המסתפק בנבואה "לא עמדו אבותיו על הר סיני". עכ"ל הרמב"ם.

לאור דברים אלו אנו מבקשים להבין, הכיצד חלק קורח על נבואת משה, הרי לפי האמור לא תיתכן כפירה אצל העומדים על הר סיני, וקורח ועדתו הרי ודאי השתתפו במעמד הר סיני?

הבא להיטמא - פותחין לו!

קושיה זו הועלתה על שולחנו של בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל [הובאו דבריו באריכות בספר טללי אורות על חומש שמות שם], ויסודות תשובתו הם, שהעולם הזה הוא עולם הבחירה, ואין הדרך הרעה סגורה בפני שום אדם, שאם אדם רוצה להיטמא - פותחין לו (מנחות כט:), ומשום כך במקרים רבים יכול האדם להגיע לכפירה מכמה סיבות. כגון: האוכל מאכלות אסורות המטמטמים את הלב, או השקוע בחטאים הגוררים על עצמו רוח טומאה, או שהמידות הרעות פועלות בלבו של אדם ומשבשות את דעתו כפי רצון הלב ונגיעותיו האינטרסנטיות, או במקרים בהם נמצא האדם בחברה רעה הפועלת לרעה על אמונתו.

בכל דוגמאות אלו ועוד, לא עוזרת הבטחת "וגם בך יאמינו לעולם", וכל הבטחת התורה ודברי הרמב"ם הנ"ל נאמרו על סוגי האנשים שאין להם תאווה או נגיעות אישיות או שאר הסיבות הנ"ל, אלא שהם מבקשים הוכחה מוחשית לכך שמשה אמת ותורתו אמת, על כזה סוג אנשים קיימת הבטחת "וגם בך יאמינו", שתמיד יהיו מקובלים עליהם ענייני התורה כמו בזמן דור המדבר, ותהיה להם האפשרות והנטייה הטבעית להאמין בנבואת משה ושאר דברים שראו במעמד הר סיני.

ממילא אנו מבינים, שקורח, מתוך שנפגע בכבודו שלא נבחר לנשיאות שרצה, כעס על משה, וכדי לנקום ולנצח הגיע לכפירה בנבואת משה, בעקבות הנגיעות האישיות שהטעו אותו.

מסורת התורה ע"י חכמי ישראל

בדרך נוספת ניתן לומר, שהבטחת "וגם בך יאמינו לעולם" הייתה הבטחה כללית ויסודית שכל אדם מישראל, בכל דורות העולם, שירצה ללכת בדרך ה', יוכל למצוא בהישג יד את הדרך המדויקת בעבודת ה', ושבכל הדורות תימשך מסורת התורה בשלמות, איש מפי איש, עד משה רבינו, שמכוחו ועל ידו מחזיקים אנו באמונתנו, ותורה זו "לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא).

זאת ועוד.

בהבטחת "וגם בך יאמינו לעולם" טמונה גם הבטחה שבכל דור עד ימינו אנו ואחריהם, יוכל כל אדם מישראל למצוא לעצמו מורי דרך, ממשיכי דרכו של משה רבינו, שידברו בשם ה' את דברי התורה באופן המושלם והמשכנע ביותר. דבר זה למדנו מבית מדרשו של רש"י שפירש "וגם בך יאמינו" – "גם בנביאים הבאים אחריך", והיינו שבכל הדורות ימשיכו להיות בעם ישראל נביאים ומורי דרך שיעבירו אלינו את דבר ה' וישמרו על "תורת משה" שתעבור אלינו בצורתה המקורית ובאופן שהכי מתאים עבורנו, ושאנו מסוגלים לעמוד בה...

אין הבטחה זו שוללת את האפשרות שיקומו מערערים על התורה או על נבואת משה, וקורח ועדתו אכן מוכיחים זאת, הם וגם ממשיכי דרכם שבכל הדורות, הכופרים בתורה ומערערים על סמכותם של חכמינו ז"ל בהיותם "מעתיקי שמועת משה רבינו".  בהבטחת "וגם בך יאמינו" קיבל משה רבינו את הבטחת התורה הנצחית, שבכל הדורות תישמר אמונת התורה על ידי נביאי וחכמי ישראל, ולמרות השנים הרבות ומאורעות החיים שעברו על עם ישראל משעת מעמד הר סיני, ימשיך עם ישראל הרוצה לשמור על אמונת ישראל, ללכת אחרי "תלמידי משה רבינו" באמונה שלמה, ולהאמין להם ולדבר ה' המדבר מתוך גרונם המכוון אלינו.

כשקורח רצה להיות "משה רבינו"...

ייאמר מעתה, שאכן אמת הדבר שעמדו רגליו של קורח בהר סיני, והאמין בה' ובתורה מן השמים, אלא שהבנתו הייתה שלמרות שעד עתה הביא משה את דבר ה' ועיקרי התורה אל העם, זה היה מתאים ונכון לשעתו, ומעתה, הוא, קורח בעצמו, יכול להטיל דופי במנהיגותו של משה, ולחשוב שמעתה הוא הוא מתאים ומסוגל להיות "משה רבינו"...

נאמנות גדולי ישראל בכל הדורות!

טענתו עתיקת היומין של קורח, נשמעת חדשים לבקרים על ידי אנשים ושיטות מפוקפקות, הנמנים על "עדת קורח" ומטילים ספק באמון המוחלט שיש לנו בתלמידי משה רבינו.

גם אצל רבים מאיתנו מתגנב מדי פעם ספק קטנטן, האם להאמין וללכת אחרי מנהיגינו ורבותינו שליט"א באופן מוחלט, שהרי מי אמר ש...? ואולי המנהיגות לא כל כך ראויה... וגדולי ישראל אינם מכירים אותנו בדיוק והם מנותקים...וחוץ מזה יש לנו הרבה שאלות... ובסתר לב אנו חושבים "להחליף את ה"משה רבינו" שלנו" ברבי יותר נח ומתחשב, שתמיד תמיד נבין אותו ונתחבר אל דברי תורתו והנהגתו... וכשאיננו מוצאים "משה רבינו מתאים", אנו מחליטים על דעת עצמנו למנות את עצמנו ל"משה רבינו" שלנו וגם לתלמידיו...

מהיכן נובע חוסר האמון הבסיסי הזה?

מחשבות אלו נובעות מחוסר הערכה והכרה בסיסית במהותם של גדולי התורה – מעתיקי שמועת משה, המעבירים בנאמנות ובדייקנות את מסורת מעמד הר סיני, ואשר אלוקי ישראל מתגלה להם בליבם ובתורתם ואת דבריו הם מניחים לפנינו במסירות ובאהבה.

זאת ועוד.

אנו רגילים למדוד את גדולי התורה דרך המשקפיים שלנו ודרך הנגיעות האישיות שלנו. לפעמים חוסר האמון שלנו נובע מחוסר אמון שיש לנו ביכולת האנושית להתנתק באמת מכל נגיעה אישית ולחיות ולהתנהג רק על פי ציווי ה', ומכאן הדרך קצרה "להאשים" את גדולי התורה שאולי גם הם קצת נוגעים בדבר ויש להם אינטרסים אישיים המנחים את הוראותיהם. לפעמים המבט הזה על גדולי התורה 'מכוסה' באמירות "מבינות עניין" על שאינם מבינים דיו לרוחם של צעירי זמננו, או בסגנון האחר והמוכר, הצדקני והמתחסד האומר "חס וחלילה איננו מדברים סרה בגדולי הדור, אנו רק אומרים שאנשי החצר שלהם מספרים להם ובדות לא נכונות ומטעים אותם"...

פרשת קורח מלמדת אותנו שהבטחת ה' לעמו "וגם בך יאמינו לעולם", תהיה קיימת לנצח, וכל המערערים על יכולתם ונאמנותם של גדולי ישראל לדבר בשם ה' באופן הנקי מכל נגיעה אישית או אינטרסים פסולים, נמנים הם על עדת קורח שסופם מוכר וידוע.

עלינו להאמין בכל לב בתורה שמבטיחה לנו, אם רק נרצה באמת, לקיים בעצמנו את מאמר המשנה באבות "עשה לך רב", ולמצוא רב כלבבנו שיעביר לנו את דבר ה' המדוייק, לפי כוחות נפשנו המיוחדים בנאמנות ומסירות.

בועז בק - פרשת קורח תשע"ג

זה שאתה נושם אומר שאתה חי

בועז בק

אחת הפרסומות הזכורות לי ביותר שהיו בשנים האחרונות לרכבים הייתה הפרסומת ל"לקסוס": "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". שנון, תמציתי וכמעט מגרה לרוץ ולקנות את הרכב המפואר.

***

חומש במדבר הוא חומש 'מדברי' קלאסי, חומש שפרשה אחר פרשה אנחנו קוראים אודות הרפתקאות עם ישראל שזה עתה יצא מארץ השעבוד שלו לעבר הארץ המובטחת לו עוד לפני שהיה לעם. פרשה אחר פרשה אנחנו קוראים על מה שעם ישראל עובר מהשניה שהוא יוצא ממצרים, החל ממצוות המילה ועד מתן תורה ומשם עד הכניסה לארץ ישראל אחרי שיטוט בן שלושים ושמונה שנה. 

לאורך כל הדרך עם ישראל אומר תודה ומתלונן, נהנה מכל טוב שמים וממשיך להתלונן, השיא היה בפרשה הקודמת, פרשת המרגלים. וכשאנחנו כבר חושבים שזה מאחורינו אחרי שמרטנו את שערות ראשנו כאשר עם ישראל מקבל את העונש להמשיך במדבר ולא להיכנס מיד לארץ ישראל, מגיע אדם בשם קרח ומגיע לתובנות חדשות בעולם שהוא חי על פיו ולשיא של חוסר הכרת הטוב כלפי מנהיג העם, משה רבינו. 

קרח שהתורה מספרת לנו איזה ייחוס יש לו, נין של לוי ומכורח כך גם הוא נבחר כמשרת העם, הוא אוסף יחד איתו עוד מאתיים וחמישים אנשים, כולם ראשי עדה ואנשי שם, כולם אנשים חשובים עם "שכל על הכתפיים", לא מה'עמך' פשוטי העם שמחפשים כל היום נייעס עסיסי ואקשן... והנה הם מגישים למשה ואהרון "טופס לגילוי מידע" בו הם רוצים הסבר מפורט מדוע דווקא משה ואהרון הם אלה שמנהיגים את העדה ולא אנשים אחרים. או בשפה שלנו, מדוע הם נבחרו שרירותית ולא עברו פריימריז? אפילו שעד עכשיו הם ראו שמשה הוא השליח של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואחרי שהם ראו את כל מה שמשה עשה בכל זאת הם מגיעים עם התלונה הזאת למנהיגי העדה. 

קרח משלהב אותם עם סיפורים על אלמנה שמשה עשק את השדה שלה על ידי כל המצוות [בזמן שאין בכלל שדות במדבר], ואל משה הוא וכל קהלו מגיעים עם שאלות מקוריות בהלכה כמו טלית שכולה תכלת... 

הלואי ויכולתי לעסוק בשאלה מאיפה זה נובע. מי אני שאשפוט את קרח שלא היה אדם פשוט, לא הוא ולא כל האנשים שבאו איתו.  

משה מנסה לומר להם בעדינות שלא ילך להם, שיביאו מחתות ויעלו קטורת ויראו את של מי יקח השם, ורק אדם אחד שבו יבחר השם הוא ישאר חי, או משה או קרח או כל אחד אחר מתוך המאתיים וחמישים אנשים. במצב נורמלי אנשים היו תופסים את הרגלים שלהם ובורחים, אנשים שלא היו מגיעים למעמד כזה מתוך רוח שטות היו מבינים מה עומד לקרות ובכל זאת... הם מסכימים לטקס הזה בידיעה שלרובם זה לא יסתיים טוב.

כולנו יודעים מה היה הסוף של הסיפור, לא נשאר זכר לא מקרח ועדתו ואפילו לא מהכלים שלהם.

יותר מזה, עד היום מוזכרת מחלוקת קרח ועדתו לדיראון עולם כמחלוקת שהיא לא לשם שמים, מחלוקת לא טובה.

***

אילו הייתי שם הייתי ממליץ לכולם לקחת הפסקה לרגע, לא שהם היו צריכים לצאת לים או משהו כזה, היה להם כל טוב עולם, ענני כבוד עוטפים אותם, בגדים שלא בלים וגדלים יחד איתם. ובכל זאת הייתי אומר להם לקחת רגע אחד לנשום, להסתכל באמת מסביב על מה שקורה. אמנם כוונתם הייתה לשם שמיים אבל התוצאה הרת אסון, שהרי זהו המבחן האם הדבר שאנחנו עושים הוא טוב או לא, הכל לפי החתימה, ככה חינכו אותי.

***

יש מנהיג, אחד כזה שעל פיו ישק דבר לטוב ולרע, מטבע הדברים לעדה השניה יהיה מנהיג משלה, טבע העולם או לא? ככה נבראנו. לא מאוחדים. מחנות מחנות החל משנים עשר השבטים ועד דירוגם בדרגות קדושה וקרבה אלוקית. אבל פה נכנסת השאלה האם המחלוקת היא לשם שמיים או לא. כמובן שאנחנו לא יכולים לשפוט במקום ובלהט הרגע שמתחילים את אותה מחלוקת שלרוב יהיה אפשר לפטור אותה בשניה אחת של מחשבה.

אם להפשיט את זה לימינו כבר עולה בי התמונה של מחנות מחנות בתוך העם, מחנות שהתפתחו מצורך התנגדותי למחנה הקיים. או משעמום. מילא אם מגיעים שני אנשים בעלי דעה להלחם אחד בשני, זה איך שהוא נשמע טוב וגם התוצאות בדרך כלל טובות ומתונות, אך אם המחלוקת יורדת לאנשים ה'פשוטים' יותר, שלרוב כל מה שהם רוצים זה שיהיה שמח אבל זה נגרר למקומות אפלים יותר, ובלי שנשים לב אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערבולות שאין לאף אחד מושג איך לצאת מהן. אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים במקום שאין אדם אחד שביקש אותו ובכל זאת אנחנו אובדי עצות ומתוסכלים מהקורה סביבנו. מה שקורה הוא שכל אחד חייב לתפוס צד וממילא להלחם בצד השני, לקחת הכל אישי, מסתם אקשן הפכנו הכל לשנאה טהורה ואמיתית על אדני השעמום והשעמום [אין תירוץ אחר למה שקורה]. לאט לאט ללא שנבחין אנחנו עמוק בתוך בוץ שאנחנו חופרים לעצמנו.

***

לנשום.

לנשום עמוק. להסתכל על החיים מהצד, לשאול מה נוגע אלי באמת, במה אני אמור להתעסק ובמה לא. "זה שאתה נושם אומר שאתה חי" כי יש לך זמן לנשום. כי אתה לא בלחץ המטורף הזה שהחיים דורשים מאיתנו. לא להכניס את עצמנו למקומות שאין לנו באמת מה לעשות שם. יש לנו אופציה לחיות את החיים היפים. את העולם הטוב הזה. כל מה שנדרש זה רק להסתכל על העולם, ליהנות ממנו, לנצל כל רגע. לא לקחת כל דבר אישית.

לנשום. עמוק. ליהנות. שקט פנימי שרק אנחנו יכולים להעניק לעצמנו.

שבת שלום!

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת קורח תשע"ג

לחיות על ההר

שאלה: 

שלום הרב, אני נהנה לקרא את התשובות של הרב כל שבוע בנושאים שונים ומגוונים. יש משהו אחד שמציק לי בימים האחרונים ככל שמרבים לדבר עליו בישיבה, אני מתכוון לפייסבוק ועוד קשרים וירטואלים מסוג זה. אני מבין שהחיבור לזה הוא שלילי, אבל איך אני יכול להתנתק מהם בעוד הרבה מהחברים שלי משתמשים קבועים? מה אני יכול למכור לעצמי בשביל שיהיה לי קל להתנתק מהם לחיים טובים יותר?

תשובה: 

אני שמח שאתה קורא ונהנה, זה תמיד נעים לשמוע. תודה רבה.

את האמת ידידי שתפסת אותי לא מספיק מוכן. זו תקופה ארוכה בה אני טרוד בנושא בוער זה ואין לי בו משנה סדורה. אין לי כל כוונה חלילה להיכנס לנעלי גדולים ולהביע דעה האם ההתפתחות הטכנולוגית הזו היא טובה אם לא, והאם מותר ליראי השם ולחושבי שמו להשתמש בכל הטכנולוגיות המדהימות הללו. כוונתי להתייחס לאלו המשתמשים משום מה בטכנולוגיות אלו ואחרות, כיצד עליהם להתנהל.

תאמר ידידי, הרי לחילול שבת לא היית מתייחס כך. לו היית פוגש אדם המחלל שבת היית מוקיע אותו מכל וכל. אז מאיפה הסלחנות הזו? מי נתן לך אפשרות להתייחס לאלו המשתמשים בכל זאת, אם זה אסור זה אסור!

שתי תשובות לי בדבר. האחת, עד כמה שידוע לי קברניטי הדור מנסים ליצור איזו שהיא נוסחה שתיצור את האיזון בין המציאות ההולכת ונכנסת לחיינו לבין היכולת של מציאות זו לגרור אותנו לאיסורים ולבעיות שונות. לא נראה לי שמישהו ניסה לעשות זאת לגבי שמירת השבת. ככל הנראה המציאות הזו קצת שונה. תשובתי השנייה מתחילה בספור ששמעתי. ר' ישראל מסלנט בערוב ימיו היה מהלך בגרמניה ובצרפת. במדינות אלו מצבם הרוחני של היהודים היה בכי רע. תוך תקופה די קצרה מאז פתחו הגויים המקומיים את השערים בפני היהודים בתהליך שנקרא אמנציפציה (שוויון זכויות) הידרדר מצב היהודים עד כדי התבוללות המונית, שלא לדבר על חילולי שבת. את סוף ימיו הקדיש ר' ישראל סלנטר בניסיון להשיב לב בנים אל אבותם. באחד ממסעיו הוא נכנס למפעל גדול בעיר נמל צרפתית. במפעל עבדו יהודים רבים ביום השבת. ר' ישראל פנה אליהם ואמר: יהודים יקרים, אני מבין שאתם עובדים ביום השבת משום שכנראה אין לכם ברירה אחרת. ככל הנראה אם לא תעבדו, תקפחו את פרנסתכם ותישארו רעבים ללחם. איני דן אתכם, אך בקשה אחת לי אליכם. בכל שבת, במשך חמש דקות בלבד תמשיכו את העבודה אבל ביד שמאל. רק בכדי לזכור שהיום שבת ומה שאתם עושים באונס אתם עושים. כמובן שדבריו שיצאו מן הלב עשו רושם על מספר אנשים והם שמעו לעצתו. לאחר תקופה כשחזר ר' ישראל לאותו המפעל, שאל אותם: האם יש יהודים ששמעו לעצתי. כן ענו לו. אם כך יש לי בקשה נוספת, אמר, תוסיפו עוד חמש דקות...

יום אחד בעודי מהרהר בסוגיא זו, הרמתי טלפון לחבר בארה"ב שעומד בראש ארגון גדול למניעת הסכנות האורבות מן הטכנולוגיה החדשה. שאלתי אותו כיצד הוא מציע להתמודד. לדעתי, הוא השיב, הדרך היחידה להתמודד היא פשוט להתנתק מכל וכל. "אין לו שמירה אלא סכין"! יש לך חומר כתוב שתוכל לשלוח לי? שאלתי אותו. בודאי, הוא השיב. איך תשלח לי? שאלתי. במייל, הוא השיב...

כעת, אני מסוגל לחשוב איתך בקול על שאלתך.

הרמב"ם בתחילת הלכות דעות כותב כך: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתם נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגיסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות..."

אין ספק שהרמב"ם מציג כאן תפיסה קיצונית. במקרה חרום אומר הרמב"ם, אין ברירה אלא להתנתק ניתוק כואב מן החברה ולגור בראש ההר או באיזו מערה.

הדבר המעניין הוא שהרמב"ם מעיד על תקופתו שמצב כל המדינות הוא קטסטרופה. אמנם לא הייתה רשת בזמנו אבל מצידו זה מצב המחייב תגובה של ניתוק והתבודדות. והיכן חי הרמב"ם עצמו? על ההר? והיכן חיו כל יראי ה' בתקופתו? בתוך איזו מערה?

אין לי תשובה ברורה, אך נראה לי שהרמב"ם מתאר באיזה שהוא מקום ניתוק מנטאלי. ניתוק פנימי מהמחויבות שלנו כלפי החברה ומן התפיסה שלנו שמה שכולם עושים זה נכון. הרמב"ם מחנך אותנו להיות יציבים בדעתנו גם מול עולם ומלואו. אם אתה מרגיש ניזוק אל תעשה חשבון לאף אחד!

"מה אני יכול למכור לעצמי כדי שיהיה יותר קל להתנתק?" שאלת. ואני חושב לעצמי, הרי הבעיה המרכזית היא 'ההתמכרות'... התמכרות היא עשיית דברים באופן חוזר למרות שבמצב תודעתי החלטנו לא לעשות אותם. נראה לי שאם נבין זאת יהיה לנו קצת יותר קל להתמודד. אף אדם שפוי מאיתנו לא מעוניין להיות 'מכור'. מי שכבר מכור יעשה תרגילי גמילה. מי שלא, שיעשה תרגילי מניעה. מה שבטוח צריך להיזהר מזה כמו מסם! רק כך במקרי הצורך נוכל להשתמש מבלי להינזק.

קשה לך? לך לפחות על השיטה של ר' ישראל סלנטר...

שו"ת SNS (הרב ארי מור) - פרשת קורח תשע"ג

שאלה: 

איך הדרך שאפשר להכין קפה בשבת בלי בעיה?

תשובה: 

מוזג את המים החמים לכוס ולאחר מכן מוסיף את הקפה. האמור לעיל הינו דווקא בקפה נמס.

שאלה: 

אני יודע על עובד במקום עבודתי שמרמה את המעסיק, האם אני חייב לדווח על כך?

תשובה:

בראשונה עליך לפנות לעובד ולנסות להוכיחו בדרכי נועם שיחזור בו מדרכיו הרעים. אם אינו מוכן לחזור בו ישנה חובה לדווח, אמנם בכפיפות לדיני תועלת, כלומר: א. שידוע לך בבירור ולא בהשערה שהוא מרמה. ב. שבפנייתך למעסיק יודע אתה שלא יפיץ את הדבר הלאה. ג. שיודע אתה שהמעסיק לא ינקוט בצעדים מיידיים אלא יברר את הדבר וינהג רק על פי דין תורה. ד. וכל זה בתנאי שאינך יכול לגרום בדרך אחרת שהמעסיק לא יפסיד מהעובד. ה. שלא להגזים או להוסיף על הסיפור. מכיון שהצטרפות התנאים הנ"ל היא דבר לא מצוי, רצוי להתייעץ על כל מקרה לגופו עם מורה הוראה הבקי בדינים אלו.

שאלה: 

סיפור שיש בו לשון הרע והופץ באינטרנט, מותר להעביר אותו הלאה?

תשובה: 

אסור.

שאלה: 

כמה זמן הרב ממליץ ללמוד הלכה כל יום? ובאיזה ספר כדאי ללמוד?

תשובה:

לפחות רבע שעה ורצוי חצי שעה. וכדאי למי שיכול ללמוד משנה ברורה, ומי שאינו יכול ילמד ספר שונה הלכות, ומי שגם זה קשה לו כדאי בתחילה ללמוד קיצור שולחן ערוך ואחרי שסיימת אותו ללמוד ספרי הלכה לפי נושאים, כלומר על תפילה "תפילה כהלכתה", על שבת "שמירת שבת כהלכתה" או "אורחות שבת", על כשרות "שערי תורת הבית" או "קיצור שולחן ערוך בשר בחלב" וכדומה.

שאלה: 

מה דעת הרב על ההכשר "רבנות ירושלים מהדרין"?

תשובה:

ביחס למסעדות אני ממליץ לדבר עם המשגיח במקום ולברר: באלו כשרויות המוצרים, מי אחראי על קבלת הסחורה, כמה זמן ביום המשגיח שוהה במקום, ולראות גם אם הוא עושה רושם של אדם מהימן. ביחס לשאר דברים אין במה זו מתאימה לענות על שאלה זו.   

יוסף אלחנן - פרשת קורח תשע"ג

תובנות לחיים

יוסף אלחנן

סיפור: ישבו שני תלמידי ר' רב אידי בר אבין לפני רבם שהתנמנם באותה שעה, ודנו בנושא "לחם עשיר" האם הוא חמץ או לא.

לקראת סוף המשא ומתן ביניהם התעורר רב אידי. "תינוקות" – גער בהם, זו הפרשנות שלכם לנושא? טעיתם לגמרי. טעם הדין שונה לגמרי והוא משום שאין מי פירות מחמיצים.

עד כאן סיפור מהגמרא פסחים דף ל"ה.

אני מנסה להבין למה אי אפשר לכתוב את ההלכה בלי כל הסיפור שהרב נרדם והם דנו לבד בנושא. למה צריך את כל הפרטים והכינויים של הרב לתלמידיו?

מה רוצים ללמדנו בזה?

הגענו, הרב ליפשיץ ואני לכמה מסקנות מהסיפור:

1. גם כשהרב מנמנם ונראה כאילו הוא לא בעניינים, תדע שהוא אוחז ראש.

2. הרב יכול לגעור בתלמידיו ולכנותם בכינויים על גבול הפוגעניים.

3. תלמידים ללא רב לפעמים מקשקשים.

4. אין מקור עשיר לתובנות לחיים בכל התחומים כמו המקור התלמודי.

סיפור / נחמן גלבך - פרשת קורח תשע"ג

אבולוציה

נחמן גלבך

כבר הרבה זמן שלא ראינו הופעה כזו, החיים פה הם כמו לולאה שלעולם לא נגמרת אלא אם כן נשברת ואז מקומך עם השבורים מתחת לאדמה עם כדור בראש, ולכן די מובן למה הופעה כזו הייתה בגדר יוצא מן הכלל. בדרך כלל אנשים פה לא מרימים את הראש, הם רק מהנהנים עם הראש ומבצעים פקודות, כמו היום בצהריים כשהגיע המורה המלומד היישר מסט' פטרבורג, בידו מזוודה של מלומדים, קיבלנו כולנו פקודה לעצור את עבודות הכפייה ולהתייצב בכיתה לשעה של חינוך מחדש, שעה שרובנו חיכנו לה. זו הייתה שעה מרוממת של ישיבה על כיסא בלי שום מעדר או מטאטא ביד, אח... הלוואי שהיו נותנים לנו גם לישון שם בכיתה המחוממת הזו על הכיסאות הרכות האלו שכאילו נוצרו רק לשם כך, אך כולנו ידענו, מי שנרדם שילם על כך ביומיים בלי שינה. זו הייתה דרכם לחנך מחדש, היה המקל והיה הגזר, הכיתה הייתה הגזר ושיגיד המלומד מה שהוא רוצה העיקר שהחימום עובד.

אבריימל נמצא פה כבר שמונה שנים. הוא ראה הכל, אנשים שברחו, אנשים שנורו ואפילו אנשים מתוכנו שירו עד שנורו. אבל כזו הופעה אפילו אבריימל נשבע שהוא לא ראה.

בסדרת שיעורים הסביר לנו המורה על אבולוציה ועל המפץ הגדול ועל זה שלחשוב שכח עליון ברא את האדם זו שטות גמורה. המורה המלומד אומר שכל דבר ושינוי בין בעלי החיים אפשר להסביר על פי תורת האבולוציה שהיא התורה הכי חכמה בעולם, וצ'ארלס דרווין שזה האדם שהמציא אותה הוא הכי חכם בעולם, כמובן אחרי לנין וסטאלין שהם הכי הכי חכמים בעולם. גם בשיעור הזה המורה רצה לדבר על אבולוציה, אך מיד כשהשיעור התחיל למוישה הייתה שאלה דחופה, מויישה היה אורתודוקסי בעל זקן מדובלל ופאות ארוכות ובדרך כלל לא דיבר הרבה, אם בכלל, רק היה ממלמל פסוקים בשקט ומבצע את העבודות. הוא היה חדש. כמה שבועות הוא פה ועדיין לא הספיק להיות בשיעור ולדעת שפה אין שאלות, אך המורה היה במצב רוח טוב היום ואמר לו "כן אסיר מה שאלתך?".

"שאלתי, כבוד המורה הנכבד, היא למה צואת הפרות היא עיסתית ולעומת זאת גללי הכבשים הם כדוריים?"

מלמול חרישי נשמע בכיתה אך מיד הושתק על ידי החייל שעמד בפתח. "שקט", הוא צרח. המורה חשב כמה שניות וענה "זה מכיון שהפרות לועסות את גרעיני הדגן והכבשים לעומת זאת בולעות אותם שלמים".

"אך המורה", המשיך מוישה והקשה, "לי היו כבשים לפני שבאתי לפה, וגם כשהאכלתי אותן תערובת טחונה, ממש אבקה, גם אז צואתם הייתה כדורית". המורה שהיה נראה על פניו שהחל לאבד את סבלנותו ענה, "אחרי מיליוני שנים שבהן הכבשה התרגלה לאכול גרעינים שלמים מבנה המעיים שלה מייצר אוטומטית גללים כדוריים ללא תלות במה שאכלה הכבשה"

"אבל כבודו", התחיל מוישה, אך המורה קטע אותו בטענה שזמן השיעור יקר.

"שאלה אחרונה" התחנן מוישה, והמורה ניאות.

"למה כשהכבשה חולה צואתה כבר לא כדורית?"

המורה חשב כחצי דקה ובמבט נבוך ענה למוישה שהוא אינו בקיא עד כדי כך בצורת גללי הכבשים.

וכאן נעמד מוישה על השולחן תוך שהוא תופס את בטנו המתגלגלת מצחוק.

"בצואה אתה לא מבין, בסיבת הבריאה אתה רוצה להבין?!", צעק למורה כשברקע הכיתה כולה מתפוצצת מצחוק. המורה זעם וכך גם החייל שבפתח שהחל להכות את מוישה עד זוב דם, אך מוישה בשלו עדיין צוחק בקול רם. החייל גרר את מוישה מהכיתה והשיעור התחיל. לאחר השיעור נכנס מפקד המחנה לכיתה וביטל לכולנו את קצבת המרק לשבוע ימים, אך לא היה אכפת לנו ואפילו אחד לא התרעם, כי כמו שאמרתי, כבר הרבה זמן שלא ראינו פה הופעה כזו.

את מוישה לא ראינו מאז אותו שיעור. יהי זכרו ברוך.