הקטע שלי בפרשה

הרב זאבי קצלנבוגן

מבט אל החיים

זה לא סוד שיעקב אוהב את יוסף. עוד כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה בלבד קנה לו יעקב כתונת פסים. עשרים ושתים שנה יעקב סבור שיוסף נטרף בידי חיה רעה והוא ממאן להינחם. הוא לא מוכן להמשיך את החיים ללא ילדו האהוב, ולאחר המפגש המרגש הוא מרגיש שהוא הגשים את משאת חייו ומוכן למות – "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי." אהבתו ליוסף בולטת לכל אורך הדרך.

אך האם יעקב לא הפיק לקחים? האם יעקב לא ראה כיצד יחס מועדף ליוסף מוביל את שנאת האחים ומלבה אותה עד כדי כך שהם מוכנים למכור אותו?

"ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (פרק מ"ח פסוקים ג' – ה')

יעקב נותן לשני בניו של יוסף מעמד של שבטים. אף נכד אחר של יעקב אינו מקבל מעמד כזה, רק שני בניו של יוסף האהוב משודרגים למעמד של שבט. למה? מדוע יעקב מייצר שוב העדפה של אח אחד על פני אחיו האחרים?

אבל זה לא נעצר כאן. גם בתוך משפחתו הפרטית של יוסף מייצר יעקב סדרי עדיפויות. בשעה שבאים שני הנכדים מנשה ואפרים לקבל את ברכתו של יעקב לפני פטירתו מניח יעקב את יד ימינו על אפרים הבן הצעיר ואילו את שמאלו מניח יעקב על מנשה הבן הבכור, וזה בניגוד לצורת עמידתם.

"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך אותם... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...(פרק מ"ח פסוקים י"ג – י"ט)

יעקב מתעקש לתת יחס מועדף לאפרים בתוך ביתו הפרטי של יוסף וגם כאשר הוא רואה שהדבר חורה ליוסף הוא ממשיך ומתעקש. מדוע?

יתכן מאד שכפיצוי על הסבל האדיר שגרמו האחים ליוסף, הם גם יסכימו עם ההעדפה המתקנת שנותן יעקב ליוסף. במיוחד כעת אחרי שלכולם ברור שבורא עולם מסבב הנסיבות כולם מראה באופן ברור שאכן ראוי הוא יוסף למלוכה. אך מדוע ממשיך יעקב עם ההעדפה הזו בתוך משפחתו של יוסף?

מה מיוחד בהם במנשה ואפרים? מה מיוחד בהם שאחרי שיוסף מנסה "לתקן" את טעותו של אביו ולסדר את ידיו ממשיך יעקב ומברך אותם ברכה נוספת – "בך יבורך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה."? במשך דורות יברכו הורים את ילדיהם. הם לא יאמרו ישימך אלוקים כמשה רבנו, גם לא כאברהם אבינו, כל הורה שיברך את ילדו יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" מה יש בהם באפרים ובמנשה שכל כך אנחנו רוצים שבנינו יהיו כמוהם? אבל גם אם נבין מה מיוחד בהם, מדוע רק כעת לאחר "התיקון" של יוסף נזכר יעקב להוסיף את התוספת הזו?

מנשה ואפרים נולדים ליוסף בארץ ניכר. הם משהו אחר, הם תוצרת חוץ. יוסף נמצא לבד, רחוק מבית הוריו ומתמודד עם הגדולים שבפיתויים. לתוך כל הספור הזה נולד לו תינוק חמוד. יוסף כאיש שמחובר מאד למציאות מעניק לתינוק שם שמבטא אולי יותר מכל את מצבו – "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי." – הקב"ה השכיח ממני את העבר, אני עומד מנותק מכל מה שהיה לי. והנה בן נוסף נולד לו ליוסף בניכר – "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עוניי." הקב"ה לא רק ניתק אותי מן העבר היפה שהיה לי, אלא בונה לי במקביל הוה מקסים, אפי' בארץ עניי הוא מפרה אותי.

מנשה ואפרים אינם סתם שני ילדים. הם ילדים של מאורעות החיים. אין אדם שלא עובר מאורעות, אין אדם שלא עובר קשיים משמעותיים בחייו, ניתן להסתכל אחורה ולהצטער, וניתן להתבונן קדימה ולבנות. שני המבטים נכונים, שני המבטים מחויבים, זה לא בריא רק להצטער על העבר כמו שזה לא בריא להתעסק רק בבניה המנותקת מכל רגשות. מנשה ואפרים הם שני כלים איתם עובד היהודי בהגיבו למצבים, מבט אחד אחורה, וקדימה לתנופה...

סוף סוף זכה יעקב לראות באיחוד המשפחה. כעת הם יוצאים לדרך, והדרך של היהודי אולי יותר מכל אחד אחר עוברת דרך הגלות, דרך מאורעות החיים. איחוד המשפחה קורה דווקא במצרים ומשם הם יוצאים לדרך, כי העם היהודי נועד למסלול עם הרבה אתגרים וקשיים. יעקב רוצה לתת כלי משמעותי למשפחה המאוחדת. הכלי הזה נקרא 'מנשה ואפרים' ,הם חלק בלתי נפרד מספורו של העם היהודי.

אך על מה לשים דגש חזק יותר? על ההיפרדות בצער מן העבר, או על הבניה של העתיד? כאן יעקב מתעקש לחדד את הדברים. למרות שמנשה הוא הבכור, למרות שהשלב הראשוני הוא צער, לא כדאי לשים עליו דגש חזק מדי, הכוח המשמעותי יותר הוא חלק הבניה. היכולת לבנות בתוך עולם עם קשיים הוא הכוח המשמעותי יותר.

יעקב כיוסף גם הוא עובר קשיים בחייו, גם הוא מתמודד עם מצבים לא פשוטים, אך המסקנה שלו היא ברורה: חייבים מבט אחורה, אך את האנרגיה המרכזית יש להשקיע דווקא בבניה המחודשת...