הקטע שלי בפרשה

 הרב זאבי קצלנבוגן

להוציא את מצרים מבני ישראל

נראה שבשביל בורא עולם להוציא את היהודים ממצרים זה לא ספור מסובך מדי. אחרי הכל בשביל מי שהפך אין ליש, בשביל מי שברא עולם ומלואו מכלום, זה ספור די קטן להוציא קבוצת אנשים ממצרים.

אך הספור הגדול יותר הוא להוציא את מצרים מבני ישראל! להוציא את התרבות המצרית מחיי היומיום של היהודים. מאות שנים חיים בני ישראל בתוך תרבות סוחפת. תרבות מתירנית של נהנתנות ללא גבולות. תרבות של אמון ללא סייג בכוחו של האדם, תרבות המנותקת מכל חיבור עם בורא עולם, תרבות שמסוגלת להביא לאכזריות אדירה ולדיכוי של עמים אחרים רק בשביל להרוויח עשרה שקלים נוספים. ומצרים – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבתה את ליבם של הזרים שהתגוררו בה. קשה לומר לא לעולם נוצץ.

זה לא הגיע ביום אחד. לא משילים ערכים של מוסר ואנושיות ביום אחד. אבל בתהליך של שנים בני ישראל במצרים מנסים להוריד מעצמם את הסטיגמה של העולה החדש וברמה מסוימת הם מנסים להתערות בחברה המקומית. אם לא בהופעה החיצונית, לפחות בתפיסת העולם – בסגידה לעולם החומר הנוצץ ולמה שיש לו להציע. כשחכמים ינסו לבטא זאת, הם יאמרו זאת כך: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה." לא נעים, אבל בני ישראל דבקו ונסחפו אחר העבודה זרה המצרית.

וזו החכמה הגדולה! החכמה היא להוציא את 'מצרים' מבני ישראל. כי את זה לא מתכונן בורא עולם הכל יכול לעשות, זהו כבר תפקידו של האדם.

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה." (פרק י"ב פסוקים א'- ב')

המצווה הראשונה אותה נצטוו בני ישראל במצרים היא מצות קדוש החודש. הלוח העברי בנוי לפי חודשי הלבנה. בכל פעם שהלבנה נעלמת מעיננו מחכים בית הדין לראותה מחדש ובשעה שהיא נגלית שוב הם מקדשים את החודש והחודש העברי החדש מתחיל. אומות העולם לעומת זאת בונים את הלוח שלהם על בסיס החמה.

מדוע ישראל מונים לחודשי הלבנה? חכמים מסבירים שיש משהו משותף בין ישראל ללבנה. גם להם יש עליות ויש ירידות אבל הם קיימים כל הזמן. ובדיוק כמו שהלבנה תישאר בגדלותה לעתיד לבא כמאמר הנביא "והיה אור הלבנה כאור החמה" כך גם ישראל יישארו לעתיד לבא בגדלותם ולא ירדו שוב.

אך ניתן להוסיף לכך מבט נוסף: ללבנה אין אור משל עצמה, כל תפקידה הוא להעביר את אורה של החמה. תפקידו של היהודי בעולם הוא להעביר את דבר ה' בעולם. הוא משמש ככלי, או בלשונה של התורה "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הדבר המדהים הוא שאם נתבונן בחומר ממנו עשויה הלבנה, זהו חומר שכלל אינו מסוגל לייצר אור, כל יכולתו היא להיות מחזיר אור בלבד. ממה עשוי יהודי? הוא בשר ודם גידים ועצמות. בעברית פשוטה הוא חומרי לחלוטין. חומר שאינו מסוגל לייצר שום אור. אבל חומר שבהחלט מסוגל להחזיר אור. אם היהודי נותן לנשמה האלוקית להאיר דרכו, אז החומר הוא זה שמחזיר אור. פתאום עולם החומר על כל ההנאות שבו הופכות להיות כלי להביא את דברו של הבורא לעולם.

תפקידו של האדם הוא להפוך את עולם החומר למחזיר אור, אך זהו תפקידו של האדם ולא של הבורא. כאן הבורא אינו מתערב. לשם כך צריכים פעולה אמיצה.

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח." (פרק י"ב פסוק כ"א)

המצווה השנייה אותה מצטווים ישראל במצרים היא קרבן הפסח. ארבעה ימים קודם לזמן הקרבתו הם נצטוו כבר לקחת את השה אותו הם יקריבו. השה היה סמל אלילי במצרים, ולעיני כל המצרים לקחו ישראל את העבודה זרה שלהם ושחטו אותה. אם זו היתה עבודה זרה של מצרים בלבד, היתה זו חצי צרה, משום שהמצרים כבר הבינו שלא כדאי להם להתעסק עם בני ישראל. הבעיה הגדולה היא שבני ישראל עצמם עבדו עבודה זרה. הם עצמם היו משועבדים למנטאליות המצרית של נהנתנות ושל חומריות. וכשנצטוו ישראל להקריב את השה הם בעצם נצטוו להקריב את המנטאליות שלהם, את הסגידה שלהם לעולם החומר. או כלשונם של חכמים "משכו ידיכם מעבודה זרה."

ישראל צריכים להתנתק מן החומר כחומר ולהתחיל להביט אל החומר כאל מחזיר אור של הנשמה האלוקית. רק בדרך זו יש גם לחומר הנמוך ביותר משמעות אמיתית וזו היא הגאולה האמיתית. אך כיצד עושים זאת? את הסוד לכך מגלה הבורא למשה רבנו כאשר הוא שולח אותו לפרעה.

"...שלח עמי ויעבדוני" (פרק י' פסוק ג')

הרבה מהפכות אימצו לעצמם את הסיסמה של שלח את עמי. אבל מעטים בלבד אימצו אותה במלואה, "שלח עמי ויעבדוני". לצאת לחופשי בשביל לעבוד את הבורא. לצאת לחופשי לא כמטרה בפני עצמה, אלא לברוח מן השעבוד לעולם החומר בשביל לתת לאור הנשמה להאיר את החומר עצמו...