חנוך רוזנברג
לא רובוט
יש גרסה מסוימת של היהדות שאני לא מוכן לקבל.
על פי גרסה זו, המצוות, וגם העבירות, פועלות בדרכים שאני, האדם שעושה
אותן, לא יכול להכיר.
רוצים דוגמאות?
אדם עשה עבירה, הוא בבעיה, מביא קרבן לבית המקדש, ו...הופ, הבעיה
נעלמה.
אדם טמא, טבל במקוה, ו...נהיה טהור.
פעולה חיצונית כלשהי, שמשפיעה אי שם בעולמות רחוקים, ובאופן מדהים
משליכה בחזרה על העולם הזה.
יש אנשים שהרחיבו את הגישה הזו ליהדות כולה. אתה לומד תורה – זה טוב,
כי זה עושה משהו אי שם. אתה מתפלל – זה מצוין, כי יש בזה "עניין" גדול
מאוד. עשית חסד? נתת צדקה? שמרת שבת? הנחת תפילין? מעולה, בראת כך וכך מלאכים
ותיקנת מי-יודע-כמה תיקונים.
עשית עבירה? אוי-ויי, יש לך מושג מה ומי קרה באנשהו בגללך?!
כך הצלחנו להוציא את האדם עצמו מהסיפור. כך עוברים חיים שלמים בלי
שהדת תעשה משהו לאדם עצמו.
הפרדוקס הוא, שאם רובוט יעשה את כל הפעולות הללו, זה לא יעבוד. צריך
דווקא אדם שיחיה כמו רובוט...
למה אני לא מוכן לקבל את זה? בדיוק מהסיבה הזו: כי זה משאיר אותי מחוץ
לתמונה.
אני מבין שאם אלוקים נתן תורה לבני אדם, הוא התכוון שהם, עם כל
אישיותם המורכבת, הרצונות, התובנות, המשיכות, הדאגות והמצוקות – יהיו אחרים, טובים
יותר.
אם האדם לא מבין שכל פעולה שהוא עושה אמורה לדבר אליו, אליו ממש,
בעצמו – נראה לי שחבל על הגלגול הנוכחי שלו.
גם אתם חושבים כך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה