חור שחור חלק ב'

נחמן גלבך

לילה אחד לפני השינה כשהחור היה כבר בערך בגודל מלון ממוצע מיששתי את חזי או את מה שנשאר ממנו ובלי לשים לב הכנסתי את ידי לתוך החור היה שם קר ונרתעתי מיד לאחור בפחד,

לאחר כמה דקות הסקרנות גברה על הפחד וניסיתי להגיע אל הגב דרך החור, הכנסתי שוב את ידי עמוק עמוק ולא הגעתי לשום מקום הכנסתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה שם והופ! נפלתי לתוך מה שנהיה כבר בור, היה חשוך בפנים וקר ומין לחות מחליאה וריח בשר רקוב הכו באפי "יש פה מישהו?" קראתי בקול, נשמעו לחשושים מכל הכיוונים אך איש לא ענה,

 קצת באיחור הכה בי הפחד רציתי לברוח משם, הסתכלתי למעלה וראיתי מבעד לפתח החור את חדר השינה שלי גיששתי בידי לכיוון האור ונתקלתי במשהו זה היה סולם טיפסתי בו חיש מהרה לחדר ולא נרדמתי כל הלילה.

למחרת הרהרתי רבות במה שקרה, זה לא היה כל כך הגיוני ולא היה לי עם מי להתייעץ,

הייתי בדרך למלך השווארמה שקוע כולי בהרהורים, כשלפתע פגע בי הזקן זה היה אותו זקן מהבר מצווה עם אותו מטה עץ מסוקס וזקן ארוך, רק שביד השנייה במקום אקדח לבן היה לו לפיד אש

ניסיתי לשאול ותו על החור שבליבי ועל הרעב המתמשך אך הוא שלח את אצבעו אל שפתי והשתיק אותי, הוא הגיש לי את האבוקה ורק אמר "קח שיהיה לך למקומות החשוכים"

"מי נמצא שם?" לא ויתרתי,

 אך הוא נעלם בהמון משאיר אותי עם הלפיד ביד.

את מלך השווארמה לא עניין למה באמצע אוגוסט יש לי לפיד ביד, הוא התרגל לא לשאול שאלות

בלילה נכנסתי שוב הפעם עם הלפיד ביד, זה היה חדר קטן  ובו הרבה דלתות על הרצפה היו ערמות של מה שפעם היה חתיכות שווארמה ועכשיו הפכו לבשר מרקיב ומצחין, החלטתי בתור התחלה לנסות את הדלת מולי דפקתי בעדינות אך אף אחד לא פתח ניסיתי יותר חזק ומיד נשמעה נהמה מקפיאת דם בדרך כלל הייתי רועד מפחד אך הלפיד השרה בי מין תחושת ביטחון

חדור בתחושה זו פתחתי את הדלת, בפנים היה יותר מצחין מהחדר הקודם שילוב של משהו שנקבר להרבה זמן וריח חייתי.

במרכז החדר עמדה מיטת הילדים שהורי קנו לי ליום הולדתי החמישי עם אותם מצעים שבהם הייתי מתכסה בילדותי, הייתי עייף והמיטה קרצה לי התיישבתי על הפינה ותוך רגע מצאתי עצמי מכורבל.

אך אבוי מה זה? המיטה החלה לנוע בעצבנות ואני הצצתי מתחתיה וקפאתי מפחד.

כמו המיטה והסדינים גם המפלצת הייתה אותה מפלצת, והיא נהמה באותה ברשעות, אני בתגובה הרמתי את הלפיד כנגד פניה, "מתגעגע?" סיננה בחיוך בין שיניה החדות, "מה את רוצה?" ניסיתי לברר, היא פרצה בצחוק משוגע ואני הבנתי שאין פה הרבה מקום להגיון, התלבטתי אם לנסות את החדר הבא ובסוף החלטתי שכן, נכנסתי בלי לדפוק והופ! מצאתי את עצמי בכיתה ה' צלצול ההפסקה ברקע וכולם רצים לכיוון החצר חוץ ממני ובנוסף איך לא יהושע מלך הכיתה ושני משרתיו יוסי ובני באגרופים קפוצים, רציתי לברוח אך נזכרתי בלפיד והרמתי אותו גם כלפיהם והם בניגוד למפלצת נראו חוששים, "נגיד למורה" הם אמרו בפחד, "תגידו מה שאתם רוצים" גיחכתי בטרוף השמור למפלצות "פעם הבאה שאתם מתקרבים אלי  אני עושה ממכם קרטוצ'קס של ל''ג בעומר" אמרתי ויצאתי מהכיתה ישר לתוך חדר השווארמות הרקובות, בחדר הבא היה חלון גדול ומעליו שלט "חלון ההזדמנויות המוחמצות" היה רשום עליו, הסתכלתי בעדו וראיתי ממש במרחק נגיעה את כל העבודות שיכולתי לעבוד בהם לו רק הייתי יותר רציני, את החיים שיכולתי לחיות לו רק הייתי קצת אחר ממה שבעצם אני, הייתה שם תמונה שלי מסיים תואר במשפטים, ותמונה אחרת ליד מישהי ואתנו ילד קטן וחמוד, הרגשתי שאני משתגע וברחתי מהחדר כל עוד רוחי בי.

היה שם גם חדר עם ארון קבורה, כן רק ארון קבורה ועליו שם, משה בן ישראל היה חקוק בו

מיותר לציין את הייאוש והפחד שחשתי, הייתי עייף וטיפסתי בסולם חזרה לתוך המיטה בדקתי מתחת בחשש אך היא לא הייתה שם, "רק בחור היא נמצאת" הרגעתי את עצמי ושקעתי בשינה עמוקה, בלילה חלמתי שהם יצאו המפלצת, יהושע וכל פחדי, החמצותיי וייאושי גדולים כקטנים עמדו סביבי בפנים עצובות

"למה ברחת?" הם שאלו, "אתה חושב שלך קל? תראה איפה אנחנו חיים?"

"ועוד כל הטינופת שאתה זורק עלינו מלמעלה" אמרו יוסי ובני בפנים מאשימות, "אבל אתם מציקים לי" ניסיתי להתגונן, "לא נותנים לי מנוח, מפחידים ומייאשים, אין לי טיפה אחת של רוגע בחיים שלי והכול בגללכם", "אתה יכול ליפול לתוך הבור" אמרה המפלצת במבט שראה כבר הכול "ואתה יכול לצמוח ממנו", "אבל לעולם" קראו כולם "לא תצליח לסתום אותו"

התעוררתי שטוף זעה בקושי התלבשתי וכבר רצתי לחנות השווארמה, לא היה שם אף אחד אפילו לא דוד מלך השווארמה ובמקומו היה עובד חדש קצת מוזר עם זקן ארוך ביד אחת מטה עץ מסוקס ובשנייה מטאטא וכף אשפה "אתה כבר לא צריך שווארמה" הוא אמר בקול עמוק, "אז מה כן?" שאלתי, "את זה" הוא אמר והגיש לי את המטאטא וכף האשפה.

בלילה ירדתי עם המטאטא וכף האשפה והתחלתי לנקות לא נכנסתי לחדרים כי עדיין פחדתי אבל אחרי ניקיונות של לילה שלם המקום התחיל להראות פחות כמו מזבלה ויותר כמו חדר.

כשטיפסתי חזרה למעלה עם שקיות האשפה הדלת של המפלצת נפתחה לכדי חריץ ומלה אחת נשלחה לאוויר, "תודה" היא אמרה.

החלטתי שכאקט ראשון של אמון מצידי אני הפסיק לזרוק עליהם שווארמה ועראק הרי לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי ולאט לאט גם התחלתי להיכנס לחדרים, בהתחלה לא הייתי מדבר איתם בכלל רק התבוננו בדממה האחד על השני ועם הזמן לאחר שהקרח הופשר והחשש והפחד הופרו הרגשתי מוכן נפשית לדבר איתם, הדיבור עזר לנו המון, גילתי שלמפלצת הייתה חרדת נטישה כשהיא הייתה קטנה ומאז מרוב פחד היא לא הסכימה לצאת מתחת המיטה, לאחר שכנועים רבים היא יצאה מתחת המיטה ונהינו חברים טובים. ליהושע היה אבא שיכור שהיה מכה אותו ולאחר המון אהבה ואמון שאני והמפלצת הרעפנו עליו הוא הפך אוהב  וחברותי יותר. בחדר עם החלון סגרתי את התריס ומשני צדדיו תליתי שתי תמונות יפות, לאחת קראתי "חשבון נפש" ולשנייה "השמח בחלקו", ככל שעבר הזמן נכנסתי לעוד ועוד חדרים הייתי מנקה מסדר ומדבר עם הדיירים וכשלא ידעתי מה לעשות עם דייר הייתי מתייעץ עם המפלצת ויהושע שהפכו לחברי הטובים. וכך החור הפסיק לגדול אך כמו שהמפלצת אמרה הוא מעולם לא נסגר ופה ושם אני עדין קופץ לביקור, לפעמים כדי להתייעץ עם יהושע והמפלצת אבל לרוב סתם כדי להגיד שלום.