זו דרכנו

הולכים על בטוח

  קחו קבוצה של עשרים איש תשאלו אותם מה דעתם בנושא מסוים, כמה דעות תקבלו? משהו כמו ארבעים... כל אדם עם ההבנה שלו, כל אדם עם מנת המשכל שלו, כל אדם עם התנאים הסביבתיים שלו ובסופו של דבר כל אדם עם הדעה שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" למדו אותנו חכמים.

  אז איך מנהלים עם כשיש כל כך הרבה דעות? דעה אישית זה דבר חשוב מאד, אך בשביל לנהל עם, אכן צריך גוף נבחר. לגוף הנבחר הזה בעם ישראל קוראים סנהדרין. הסנהדרין הראשונה נכנסה לפעולה בפרשה הקודמת פרשת בהעלותך, "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו איתך במשא העם." (פרק י"א פסוקים ט"ו - י"ז) אך גם בין חברי הסנהדרין עתיד להתגלות חילוקי דעות, ומה עושים אז? "אחרי רבים להטות" אומרת התורה בספר שמות. מה שיגידו מרבית חברי הסנהדרין זו הדעה המחייבת. ואז? ואז האזרח הקטן יכול להיות רגוע. האזרח הקטן שאין לו את כל הכלים לקבל החלטות בשאלות הרות גורל, אין לו מספיק ידע, לפעמים גם אין לו מספיק שקול דעת, כיצד עליו לנהוג? הוא הרי אדם רציני, הוא אחראי, הוא רוצה ומעוניין לעשות את הדברים כפי רצונו של בורא עולם, אבל לא תמיד הוא יודע מהו אותו רצון של בורא עולם, אז כיצד עליו לנהוג? עליו לנהוג כפי החלטת מרבית הגוף הנבחר ואז הוא יכול להיות רגוע משום שזהו בדיוק רצונו של בורא עולם כפי שאומרת לנו התורה בספר דברים "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

"וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". (פרק י"ג פסוקים א' – ג')

משה ממנה קבוצה של נבחרים. לא סתם נבחרים אלא הטופ שבטופ! ראשי בני ישראל! על הקבוצה הנבחרת הזו מוטל תפקיד, הם צריכים להיכנס אל ארץ כנען המובטחת ולתת נתונים. מה הם קווי ההגנה של תושבי המקום, מהו כוחו הצבאי והפיזי של האויב, האם הארץ הזו שווה מאמץ להילחם עליה ועוד. הקבוצה הנבחרת יוצאת למסע וחוזרת עם תובנות. כדרכם של יהודים הדעה אינה אחידה...

"ויהס כלב הן יפונה את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו." (פרק י"ג פסוקים ל' – ל"א)

בתוך הקבוצה יש חילוקי דעות. לא נורא, זה קורה. הרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. זה הכי טבעי. עשרה אומרים, אין סיכוי האויב חזק מאיתנו. שניים אומרים, יש סיכוי אנחנו נצליח. למי הייתם שומעים, לעשרה או לשניים? אני הייתי שומע לעשרה. אלו לא סתם עשרה, אלו עשרה מראשי בני ישראל, אלו עשרה מחברי הגוף הנבחר! אותי למדו שהולכים אחרי הרוב, אני הייתי שומע לעשרה.

"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?"

עם ישראל אכן שומע לדעת הרוב, הוא שומע לעשרה, הם מבינים שאין סיכוי. אך משום מה בורא עולם אינו מרוצה מן העובדה שהעם הולך אחר העשרה. משום מה הוא מצפה מהם שיבינו שבמקרה הזה דווקא המיעוט הוא זה הצודק. מה קורה? מה פתאום כאן הכללים משתנים?

  במקרה שלנו התשובה דווקא די פשוטה, אבל הייתי רוצה להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים בחיים הנוגעים יותר לחיינו. דעתו של בורא בעולם במקרה שלנו ברורה, הוא מתכנן להכניס אותנו לארץ ישראל. אף אחד לא העלה דיון האם יש מצב להיכנס אל הארץ המובטחת אם לא. אותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים, אותו אלוקים שקרע לנו את ים סוף לשניים, אותו אלוקים שנגלה אלינו בהר סיני, הוא זה שהבטיח לנו שניכנס לארץ. ואם זה הוא, אז כנראה שהוא גם יכול. המרגלים נשלחו על מנת להביע את דעתם איך להיכנס ולא האם להיכנס. במקום שאלוקים אומר את דברו אין שום רלוונטיות לרוב. הסיבה היחידה שאלוקים ציפה שנשמע למיעוט היא משום שדבריהם תאמו את דבריו. אבל כפי שאמרתי הייתי מעוניין להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים.

 גם איתנו אלוקים מדבר. זה לא באותה בהירות כפי שהיה עם אותו הדור שיצאו ממצרים, אבל הוא בהחלט מדבר. פשוט צריך לדעת להקשיב. הוא מדבר אלינו דרך התורה, הוא מדבר אלינו דרך חכמי הדורות, הוא מדבר אלינו דרך אירועי החיים, פשוט צריך לדעת להקשיב. וכשאנו יודעים בבהירות מה אלוקים רוצה מאיתנו כל דעה שבעולם אינה רלוונטית, כל רוב מאבד את משמעותו מול דברו של בורא עולם.