שמוליק לוינגר

הארנב והצב  

השבוע דודי ביקש ממני לכתוב משהו לעלון. בהתחלה סירבתי, זה לא שלא רציתי, פשוט לא היה לי רעיון. אבל אז ראיתי את הסיפור הבא ואמרתי לעצמי זה בהחלט יספק אותו. תהנו!

הארנב התרוצץ באחו במהירות. הוא היה מאוד עסוק: הוא היה חייב להספיק לכרסם גזר, להתחבא מטורפים, לאכול, לשתות, לקפוץ לביקורים בפינת הליטוף וכמובן לרוץ.
באחת מריצותיו הוא לפתע נתקל באבן גדולה וכמעט נפל. הוא קילל בקול רם ורצה להמשיך בריצה כשלפתע יצא ראש מהאבן והסתכל על הארנב בפליאה.

(כן, אני יודע שאתם לא מופתעים. ציפיתם לצב מרגע שראיתם את הכותרת. אבל אולי הארנב היה קצת מופתע?)

הארנב לא היה מופתע (אוף). מסתבר שגם הוא קרא את הכותרת. הוא התנצל בפני הצב: "אני מצטער שפגעתי בך – חשבתי שאתה אבן. אבל ידעתי שתצוץ במוקדם או במאוחר."

הצב קיבל את ההתנצלות ואמר בנימוס: "אז אתה חושב שאני אבן? אתה חתיכת שחצן מעצבן! אולי אתה רוצה להתחרות איתי?"

הארנב לא הופתע גם הפעם.הוא אמר: "אתה לא תפיל אותי בפח הזה! קראתי את הסיפור המקורי (לא זה לשבת שעדיין בשלבי כתיבה) על הצב והארנב ואני יודע שאתה מתכנן לנצח כי אתה בונה על זה שאני אירדם בדרך ואתה תתמיד במרוץ. זה לא יקרה!"

"מה לא יקרה?" – שאל הצב – "אתה לא תירדם או שהמירוץ לא יקרה? אתה  פוחד להתמודד איתי? אתה ארנב או שפן???"

הארנב לא ענה מיד. הביטחון העצמי של הצב קצת הדאיג אותו. הוא נזכר בסרט מצויר שהוא ראה פעם בו הצב רימה את הארנב על ידי כך שהציב שפע מבני משפחתו בנקודות שונות כולל קו הסיום. מכיוון שכולם נראו בדיוק אותו דבר הארנב האומלל (בסרט המצויר) חשב שהוא הפסיד.

לאחר רגע של מחשבה הוא שאל את הצב: "יש לך משפחה גדולה?"

הצב הופתע מהשאלה ואמר: "תלוי איך סופרים. יש לי 65 אחים ואחיות. איך זה נחשב במושגים של ארנבים?"

הארנב הסכים שזו לא משפחה גדולה כל כך אבל התנה את הסכמתו למרוץ בכך שהוא יפגוש את כל בני המשפחה לפני המרוץ. הוא תכנן לסמן מספר בטוש פרמננט על כל אחד מהם כדי לוודא שהם לא יתחלפו בדרך.

הצב סירב לתנאי זה אבל הסכים שהארנב יסמן רק אותו בפרמננט.

הארנב לא הסכים וביקש ערובות לכך שבני המשפחה של הצב לא יסמנו את עצמם באותו סימון וירמו אותו.

אחרי משא ומתן ארוך ומתוח הגיעו הצב והארנב לפשרה בנושא – לכל בן משפחה של הצב יוצמד בן משפחה של הארנב שיפקח עליו.
לאחר שסוכם נושא זה ביקש הארנב דגימת שתן מהצב מיד לפני המרוץ כדי לוודא שהצב לא לוקח סמים אסורים.

הצב פרץ בצחוק לשמע הרעיון והסכים מיד.

כעת הסכים הארנב עקרונית לרעיון המרוץ ונותר רק לקבוע את התאריך, השעה, המקום, אורך המסלול, זהות המזניק, הפרס למנצח והפיצויים לאלמנת המפסיד אם הוא יקבל התקף לב וימות.

בתיווך אמריקאי עם קצת עזרה מהאיחוד האירופאי הגיעו הצדדים להסכמות תוך פחות מתשעה חודשים.

אמנם ברגע האחרון השיחות כמעט פוצצו בגלל מחלוקת קשה על צבע הסרט שיסמן את קו הסיום, אבל לבסוף הושגה פשרה (סרט חצי צהוב וחצי כתום עם נקודות ירוקות).

יום המרוץ הגיע. כל החיות הגיעו לצפות באירוע המרגש של השנה. הקיפודים ארגנו הימורים (חוקיים כמובן – כל ההכנסות קודש למנכ"ל המועצה להימורי מרוצים) וכל בעלי החיים מחאו רגליים בהתלהבות שכהגיעו  הארנבים והצבים זוגות זוגות. נראה היה שהארנבים לא מסוגלים (או לא רוצים) להסיר את עיניהם מהצבים.

יו"ר מועצת הביטחון של האו"ם התכבד ביריית ההזנקה.

הארנב יצא מיד במהירות גדולה. הצב התקדם אחריו לאט אך בהתמדה.

החיות קראו קריאות עידוד ותהו האם הארנב יוכל להתמיד במהירותו הנוכחית והאם הוא יירדם באמצע הדרך.

חלקם חשדו שהצב הגניב סם הרדמה לשתיה של הארנב.

אבל הארנב לא אכזב (או שכן?) הוא המשיך לרוץ במהירות רבה וניצח בהפרש גדול.

מוסר השכל:  במקרים לא מעטים המנצח במרוץ הוא הרץ המהיר יותר