הרב זאבי קצלנבוגן

מיזוג עם הבורא

יש רגעים בחיים ששווה לחיות למענם. גם בחיים פשוטים, גם בחיים מיוחדים, ישנם רגעי שיא. אותם רגעים שאנחנו כל כך מצפים להם, אותם רגעים שנותנים לנו כל כך הרבה כוח להמשיך קדימה. אלו יכולים להיות רגעי הצלחה גדולים, שמחות במשפחה, או דברים נוספים.

אולי ניתן לתת לרגעים אלו כותרת: מימוש עצמי. לכולנו יש צורך בתחושת ערך. אנחנו רוצים להרגיש שאנו שווים משהו. רגעי השיא הללו נותנים לנו את התובנה של מי אנחנו. הצלחנו להגיע ליעד שהצבנו לעצמנו, ואם כבשנו את היעד כנראה שכך אנו שווים. גם שמחות משפחתיות בונות לנו את דימויינו החדש. מרווקים הפכנו לנשואים (קיבלנו הכרה ברורה מבני/בנות זוגנו). מנשואים הפכנו להורים (יש לנו אחריות מלאה לא רק על עצמנו אלא אף על אנשים נוספים). וכך, כל התקדמות במסלול החיים מעמידה אותנו בסטטוס החדש שלנו.  

מהו הדבר השווה ביותר בעיניכם? כסף? שלטון? השפעה? או אולי מיזוג רגשי? אסף, אחד מן המשוררים המובאים בספר תהילים מספר, (תהילים פרק ע"ג) שבתחילה הדבר הנחשב ביותר בעיניו היה כסף והנאות החיים. מי שהצליח להרוויח הרבה ולספק לעצמו את כל הפנטזיות שלו הוא זה שבעצם מממש את החיים. עד כדי כך, מתאר אסף, שהוא התחיל לרחם על אלו שאין להם את זה. וכאשר הוא ראה אנשים שמתאמצים להיות מוסריים וערכיים, ישרים והגונים, אך לא מרוויחים מספיק כסף וממילא לא נהנים מן ההנאות שיש לעולמנו המקסים להציע, הוא פשוט ריחם עליהם. "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים..." הוא אומר. אך משהו קרה לו כאשר הוא הגיע לבית המקדש. "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם." משהו בתפיסת עולמו השתנה כאשר הוא חווה את החוויה הרוחנית העצומה שאדם חווה כאשר הוא מגיע אל הקודש. פתאום הכל נכנס לפרופורציות. פתאום הנאות חומר רגעיות התגמדו להן עד כדי כך שהוא החל לבוז למי שרודף אחריהן במקום לרדוף אחר החוויות אותן פוגשים במקום הקודש. "ואני קרבת אלוקים לי טוב שתי בה' אלוקים מחסי..."

מהי אותה חוויה שאדם חווה בבית המקדש שמגמדת כל דבר אחר?

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם." (פרק א' פסוקים א' – ג')

כמעט חצי ספר שמות מתאר את בניית המשכן וההכנה אליו. זהו רגע מכונן בחיי האומה. הם בונים בית דרכו ישכין הבורא את שכינתו בתוכנו. אבל איך זה יעבוד? איך כל אדם ואדם ירגיש את החוויה העוצמתית הזו של חיבור ומיזוג רגשי עם בורא עולם? התשובה לכך נמצאת בפסוקים הראשונים של ספר ויקרא. עבודת הקורבנות היא זו שתתן לכל אדם ואדם להרגיש את המיזוג נפלא עם בורא עולם. אותו מיזוג שמי שחווה אותו מכניס לפרופורציות את כל אירועי החיים. אותו מיזוג שמי שחווה אותו מרגיש שזהו אותו רגע שבשבילו שווה לחיות.

אותה אש הבוערת באדם, אש התשוקה, היא זו שמסוגלת לכלות את האדם. אנשים רבים מחמת התשוקה האדירה שבוערת בעצמותם לכל מיני דברים, מסוגלים לעשות את הדברים הגרועים ביותר רק בשביל למלאות את אש תאוותם. הם מסוגלים לשרוף את כל חייהם במרדף אחר ספוק תאווה זו או אחרת. אך אותה אש בדיוק מסוגלת לחבר אותנו עם דברים גדולים בהרבה. היא מסוגלת ליצור לנו את אותו מיזוג נפלא עם בורא עולם שכל הנאה אחרת מחיי העולם פשוט מתגמדת ליד הרגשה נפלאה זו. אך לשם כך צריך לשים את אותה אש על המזבח.

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (פרק א' פסוק ז') אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט – רש"י שם

אישו הגדולה של הבורא יורדת על המזבח מן השמים. אותה אש המכילה. אותה אש שמבטאת את אהבת הבורא לעמו נמצאת על המזבח באופן קבע. לאותה האש מצרף ההדיוט את אישו שלו. למרות שהאש על המזבח אינה נכבית אף פעם, בכל זאת מביאים הכוהנים בכל יום עוד קצת אש ומניחים על המזבח. זהו המיזוג הגדול ביותר, אש מלמעלה ואש מלמטה החוברות להן יחדיו ומאחדות עליונים ותחתונים.

אדם אינו מקריב קרבן. הוא מתקרב על ידי הקרבן. מי שמרגיש שהוא צריך להקריב הפסיד את כל הרעיון. הרעיון הוא לקחת את החלקים הפנימיים שלנו אותם חלקים שאם לא נפנה אותם לכיוונים מתאימים עלולים להיראות כחלקים בהמיים ודרכם להתקרב לבורא עולם. אף אחד אינו דורש מאיתנו לשחוט חלקים אלו. הם פשוט חלק בלתי נפרד מאיתנו. זו אש שבוערת בכל אדם ואדם, אך יכולתו של האדם היא לקחת חלקים אלו ודרכם להתקרב.

לפעמים אדם מרגיש שאת כל התשוקה האדירה הזו הוא רוצה להפנות כלפי מעלה ואז הוא מביא עולה. העולה שעולה כולה על המזבח. אך לפעמים אדם מעוניין להמשיך את חייו ורק להראות את העובדה שהוא מכיר בכך שמישהו אחראי ומנהל את חייו. במצב זה הוא מביא מנחה. המנחה היא ביטוי של הכרת תודה. ישנם מצבים בהם האדם מרגיש שכל חלקי הפאזל של חייו מסונכרנים באופן מאוזן ומושלם והוא מביא את קרבן השלמים שמביא שלום לעולם. אותו קרבן שמקריבים ממנו על המזבח, נותנים ממנו לכוהנים וגם הבעלים נהנה מאכילתו. אותו קרבן שמייצר חיבור בין כל חלקי הפאזל. וישנם מצבים שאדם מבין שהוא פספס משהו משמעותי. הוא החטיא את המטרה ובמקום להתעסק בדבר המשמעותי שהוא מיזוג עם בורא עולם הוא מתעסק בדברים קטנים שחולפים. אך לא נורא, תמיד ניתן לתקן. תמיד ניתן לשנות ולהצהיר על שינוי זה בהבאת קרבן החטאת המורה על כך שלמרות הכול רגעי השיא שלו והנושא המרכזי בחייו הוא המיזוג עם בורא עולם. בכל הקורבנות הללו האדם לא מוותר על חלקים אלו בחייו אלא פשוט מנווט אותם למקומות הנכונים ומצרף את אישו לאותה אש גדולה הנמצאת על המזבח.

לצערנו הגדול אין לנו היום את אותה חוויה אדירה של מיזוג בהבאת הקורבנות. אך חכמים מלמדים אותנו ש"תפילות במקום קרבנות תקנום." כלומר, גם בתפילה ניתן לטעום את הטעם המקסים הזה של מיזוג עם הבורא. אותו טעם שמגמד את הדברים האחרים.

מי שטעם מבין על מה אני מדבר. מי שלא פשוט מוזמן לעשות זאת.