אז ככה.
לא עלה על דעתי להתייחס לנושא הזה, אבל עובדה היא שכמה מבני הישיבה
פנו אלי בשאלה, והרגשתי צורך לענות את מה שהוא ברור לי לחלוטין.
קודם כל, ברמה הכללית, מחובתנו להשפיע. החינוך התורני שלנו שם אותנו
'באחריות' למה שקורה. האפשרות לומר 'זה לא עניין שלי', היא לא כל כך מתאימה לנו.
עם ישראל, ארץ ישראל, הציבור התורני, ואולי האנושות כולה, כולם מצפים שאעשה את
המעט שבכוחי לעשות, וזה אומר להצביע. זוהי העמדה התורנית שנוקטים בה רוב ציבור
נאמני התורה.
שנית, אנחנו ציבור חרדי, שנאלץ עדיין להילחם במדינת ישראל על זכויות
בסיסיות של קיומו. ידוע לנו שיש מי שרוצה לפעול נגדנו בתחומים רחבים מאד. הציבור
התאגד במסגרת פוליטית מסוימת כדי לפעול למען האינטרסים הקיומיים שלנו, ואני חש
מחויב לתמוך ולתת את כוחי לציבור שיפעל למעני ולמען ילדי. נראה לי ברור שכח חזק
לנציגי הציבור החרדי יכול רק להוסיף עבור כולנו. זה הוכח בהרבה מאד שאלות שנתקלנו
בהן לאורך כל השנים. וצריך להיות פתי, או בעל אינטרסים אחרים, כדי להתחמק מזה.
חשוב להבהיר, אינני אומר בדווקא שאני שותף ומסכים לגמרי לאסטרטגיה
שהציבור או שליחיו נוקטים בכל סוגיה, יש לי הרבה רעיונות לשיפור. אבל ברור לי גם
שאני לא מתכוון להיות אלטרנטיבה להנהגת הציבור. ולכן האחריות מחייבת אותי להיות
חלק מן המסגרת.
בבחירות האלה, יש מי שמנסה להשפיע דווקא על ידי הימנעות. כאן אנו
צריכים לגעת במחלוקת שפוגעת בציבור החרדי בתקופה האחרונה. איננו אוהבים את הנושא הזה,
ולפעמים אנו רוצים להימנע ממנו כדי לא להתלכלך. אבל כדאי להשקיע בו מחשבה כמה דקות,
ולומר בו את דברינו באומץ ובבהירות, כמקובל רק בתחומי ישיבתנו.
ברמת העיקרון, זה יכול להיות נכון. יש מצבים שבהם יש חשיבות למחאה
שמביע הנמנע, יותר מאשר להשפעה בפועל שתגרם על ידי הצבעה. אבל בואו ונראה מה
כוונתם של הנמנעים הפעם, ולמה הם מעונינים שנצטרף.
הוויכוח שחוצה את הציבור פרץ על רקע הדרכים שהציבור צריך לנקוט
כהתמודדות עם הסכנות העומדות בפני הציבור. זהו וויכוח לגיטימי, אבל כיון שההנהגה
לא קבלה את דרכם, הם קבלו החלטה לפגוע בסמכותה ובכוחה. זוהי הכוונה שלהם בהימנעות
בבחירות, או בהצבעה לרשימות אחרות. אין פירוש אחר להימנעות הזו, ושאף אחד מאיתנו
לא ידמיין שלהימנעות שלו יהיה פירוש או תוצאות אחרות. האם בזה אנו רוצים?
זאת ועוד, הנמנעים הללו, נושאים, לכאורה, את הדגל של נהרא נהרא ופשטיה,
שפירושו משהו כמו 'איש באמונתו יחיה'. לכל אחד יש זכות לחשוב כרצונו, ולדבוק
בהוראת רבותיו. לפעמים הטענה הזו מדברת אלינו. אבל הם אומרים תוך כדי דיבור שהצד
השני הוא פשרן ולא בדיוק חרדי. האם הם אלה הנאמנים לעיקרון של ריבוי דעות? זו
הייתה דרכם מעולם?
וטענה שלישית וחשובה לנו במיוחד, הבה ונזכור על מה פרץ הוויכוח. מהי
טענתם של הנמנעים? הוויכוח היה על השאלה עד כמה צריך לרדוף ולהוציא מן הציבור
לגמרי, את כל מי שאיננו מצליח ללכת בתלם. הם מוכנים להשתמש בכל נשק אפשרי כנגד כל
מי שמצא את עצמו מחוץ לבית המדרש. (זוכרים את החרדקים?) וכיוון שמנהיגי הציבור
סבורים שצריך להבין את המציאות של מי שחייו הובילו אותו למצב מורכב יותר, לכן הם
מכנים את ההנהגה שלנו פשרנית, ומעוניינים להפחית את כוחה ככל האפשר.
אז בואו ונחשוב יחדיו, לאן אנחנו שייכים, ובמי אנו תומכים?
זוהי דעתי והשתדלתי לנסח אותה בבהירות ובפשטות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה