הלל עזרא - פרשת דברים חזון

"אצלנו אין הנחות!"

מאת: הלל עזרא

סיפורנו התרחש בעיירה קטנה השוכנת בחופה המזרחי של ארצות הברית. אנשיה, אמריקנים טיפוסיים, בכל יום עם שחר השכימו ושתו את כוס הקפה שלהם. לאחר מכן רצו אל המזללה המקומית והצטיידו במנת בייקון עם ביצה נוטפת שומן. זה היה רק ההתחלה. ההמשך לא היה מעודד.

ארוחת הצהריים הורכבה ממגש פיצה עם פפרוני עתירת כולסטרול, לצד טוגנים מכוסים בקטשופ. לאחר העבודה - נישנושי 'טמטם' בחמאת בוטנים מול הטלוויזיה ששידרה את משחק הבייסבול המקומי. ולקינוח, ארוחת הערב בה הוגש לשולחן המשפחתי דלי ממולא עד גדותיו ב"פרייד צ'יקן" (עוף מטוגן) שנזלל ע"י בני המשפחה שדרשו עוד... כך זה התנהל מאז ומעולם.

למעט כאלו שניחנו 'בקיבה אנושית' שלא למדה לעכל את הג'אנק המאסיבי, אהבו אנשי העיירה את ההסדר ה'בריאותי' הזה וחיו איתו בשלום לפחות עד גיל 40. שלב בו ישבו מול הרופא והביטו בפלצות בגרף המזעזע שהציג להם את הממצאים ה'מפתיעים' אודות תוחלת חייהם ההולכת ונסוגה.

יום אחד נפתח בעיירה "מיני מרקט לייט". המרכול הקטן, כשמו, העלה על מדפיו רק מזון בריאותי, דל שומן, קלוריות, ובעצם, דל כל דבר הערב לחיכו של האמריקני המפונק. הפתיחה לוותה בפרסומות ענק שהזמינו את התושבים להתרשם. הראשונות להתלהב היו, כמובן, אימהות חרדות שרצו לראות את ה"סוויטי בויז" החמודים חוצים את מחסום גיל החמישים בבטחה. הן התנפלו על מדפי הברוקולי והחסה והאביסו בהם את ילדיהן האומללים עד להתפקע. כולם היו מרוצים מההסדר החדש. מי שרצה להנות, הלך לחנות ההמבורגר ומי שרצה לחיות, הלך בעקבות ריח הכוסמת שבקע מחנות הלייט.

כולם היו מרוצים, חוץ מאחד; בעל המיני מרקט.

המוכר סבל קשות מוויכוחים תמידיים עם לקוחות שלא הסכינו עם המחירים בחנות ודרשו הנחות לא פרופורציונאליות בכל פעם שהוגש החשבון החודשי. המוכר היה מוצא את עצמו עומד מידי בוקר מול עקרות בית בעלת עיניים עגליות במיוחד. מנסה להסביר להן שהעובדה שהחנות מוכרת מוצרי בריאות לא אומרת שהסחורה בחינם.

אנשים היו בטוחים שאם הם בוחרים בדרך הבריאה והלא מושכת, "מגיע להם פרס" בדמות מחירי רצפה. לך תסביר לאם מתוסכלת שהעובדה שרק אתמול זרק לה ה"מחמל" הקטן את צלחת שיבולת השועל בפרצוף ומילא את המטבח הנקי בשערות שחמחמות, אין זה אומר שהפיצוי צריך להגיע ממקור הארוחה...

יום אחד גילו אנשי העיירה שהגיעו לצרכניה, דלת סגורה ועליה שלט "למכירה". בעל החנות שקץ בהתנהלות הרשלנית של לקוחותיו במילוי חובותיהם הכספיים כלפי החנות, סגר את המרכול.

***

פגש אותי השבוע ידיד נעורים שלא ראיתיו זה זמן. לאחר שגלגלנו שיחה קלילה והחלפנו מידע, שאל אותי, "מה אתם עושים שם בישיבת דרך השם?!". השאלה לוותה בקריצה שנשקה לחיוכון קטן בזוויות הפה. משמעות רבה הייתה לה לקריצה. משמעות הטומנת בחובה את מה ששנינו ידענו על העין העקומה בה הוא רואה את ישיבתנו הקטנה. ישיבה קלילה המאכלסת 'שומרי שבת ומסורת', בחורים חביבים בוגרי רחוב שהגיעו לישיבה כהמשך ישיר לחוויה בהודו, תאילנד, רטורנו, ועוד כל מיני... בחורים שמניחים תפילין כשבא וסוגרים את הגמרא כשלא בא... בחורים שאוכלים מהדרין כשרואים, ורבנות כשטעים... החיים היפים...

קצת נעלבתי. "למה אתה חושב שהעובדה שאנחנו לא הולכים בדרך המקובלת, בהכרח מצביע על התנהלות מנטלית לא תקינה?!", שאלתי. "זה שבחרנו לשלב תורה עם דרך ארץ לא אומר שאנחנו עושים לעצמינו הנחות בדת!"

מצאתי את עצמי מסביר לו על שביל הזהב בו אני צועד מאז דרכתי לראשונה על מפתן הישיבה בהר נוף לפני כשלוש שנים, ועל דרכו המיוחדת של ראש הישיבה שליט"א אותה למדתי ועדיין אני למד. דרך המקיפה את הבחור עד לפרטים הקטנים ביותר בקביעת - מה שמכנה ראש הישיבה - 'סדר יום יהודי'.

סדר חיים המתחיל בהתייחסות לקשר המיוחד שלנו עם בורא העולם. קשר שאינו מבוסס על "תן וקח" יבש והומוגני, אלא דיבור ישיר אליו כחבר קרוב. פשוט לשבת ולדבר איתו בצורה הטבעית ביותר. לספר לו, לבקש ממנו, לבכות בחיקו, לצחוק איתו, לשתף אותו בכל חוויה המלווה אותנו ביום יום. לדעת תמיד שיש מישהו שרק מחכה לשיחה איתנו בצורה הכי אישית. מנקודת מבט כזאת, התפילה פושטת את המעטה חמור הסבר והופכת ל"ידידותית למשתמש". מה שנדרש זה סה"כ לחשוב דקה לפני התפילה על המשמעות התקשורתית שהיא מספקת לנו אל האלוקים שלנו, להתרצן מעט ולהיכנס ל"מצב תפילה".

סדר היום בישיבה מותאם במיוחד לבחור העובד והלומד, לכל בחור סדר יום אישי. לימוד גמרא עם מגמת הספק והרחבת הידיעות התורניות. לימוד המקרא לפשוטו ולעומק פשוטו. לימוד הלכות מעשיות לחיים. וגולת הכותרת, פורומים השקפתיים הנערכים בישיבה מידי שבוע. מגיע אדם חכם, זורק פצצה לחלל האוויר, המוחות סוערים, מתווכחים, טוענים, נותנים לדברים הבסיסיים והרבועים שביהדות מימד ממשי והגיוני המשאיר טעם לשבח. כך נבנית באופן יסודי הזהות החרדית האמיתית המושתתת על הבנה והיגיון.

נכון. אנחנו לא חובשים את ספסלי בית המדרש יום שלם, כמו אחינו מגבעת מרדכי. אנחנו לא הולכים מחוץ לישיבה חבושים במגבעות, כמו חברינו מגבעת הישיבה בבני-ברק. אנחנו בחרנו בדרך הטבעונית והשונה מהכלל. אנחנו לא לומדים יום שלם. אנחנו לא חבושים במגבעות. אנחנו לא יודעים להבחין בדקויות בין וועד לשיחה ואנחנו לא שמענו על המושג 'הרגשים' (במלעיל).

אבל יש לנו דרך!

אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו. יש לנו זהות יהודית אמיתית. אנחנו עובדי השם בדיוק כמו כולם. אנו שואפים לדקדק בקלה כמו בחמורה.

אצלנו אין הנחות! 

כי ברור לי, כמו לכל בחור בישיבה, שאם נניח לעצמינו ונייצג את עצמנו בזהות אותה מבקשים  בציבור הכללי לנכס לנו מכורח היותנו 'סוטים מן הדרך', בסופו של יום נמצא את החנות סגורה על מנעול ובריח!