אלחנן גולדברג - פרשת מטות מסעי תשע"ג

"לא יחל דברו"

מאת: אלחנן גולדברג

לפני שנים רבות חי בסין גנב פשוט, כמעט כל ימי ילדותו עברו עליו תוך כדי שהוא מכלכל את עצמו באמצעות 'משלח ידו'.

לרוע מזלו הוא נתפס באחת הגניבות והושלך לכלא לשארית חייו.

הוא כבר איבד את התקווה לצאת משם אי פעם, כשיום אחד הוא קיבל בנוסף לארוחה הדלה של הכלא גם אפרסק.

הוא היה בחור פיקח מאוד ובמוחו נצנץ רעיון.

הוא הכניס את גרעין האפרסק לכיס, קרא לסוהר שהיה סמוך לתאו וביקש ממנו להיפגש עם המושל.

הסוהר כמובן לא התייחס לבקשה ברצינות, אך היא חזרה על עצמה יום יום ושעה שעה עד שלסוהר נמאס והא ביקש מהממונים עליו להפגיש ביניהם.

הגיע יום הפגישה, הבחור מגיע ללשכתו של המושל שם מחכים לו כל צמרת הממשל בסקרנות וכולם מתיישבים על הכורסאות הנוחות של חדר הישיבות.

"ובכן מה רצונך" פותח המושל.

"ברצוני להעניק לכבודו מתנה" אמר הבחור, מוציא מכיסו את גרעין האפרסק עטוף בנייר ומגיש למושל.

המושל הסתכל על האסיר וה'מתנה' חליפות ומבט של רוגז נשקף מעיניו.

"זו המתנה שרצית להעניק לי, חרצן פשוט של אפרסק? אינך מתבייש?"

"זה חרצן מיוחד" השיב הבחור, "קיבלתי אותו לפני שנים רבות, ואם שותלים אותו באדמה יצמח עץ עם אפרסקים מזהב"

"ולמה לא שתלת אותו בעצמך?" שאל המושל,

ואז הבחור החל מסביר למושל על העניין, הוא מסביר לו כי על מנת שהפעולה תצליח החרצן חייב להיטמן באדמה על ידי אדם ישר ונקי כפיים ומכיוון שהוא לא רואה את עצמו מתאים פוחד הוא שלא יצמחו האפרסקים המיוחלים.

"הגעתי למסקנה שמכיוון שאתה, אדוני המושל אדם ישר דרך אתה היחיד שמתאים למשימה"

המושל חשב מעט ונזכר איך בדרך למעלה אל משרת המושל שיקר ורימה אנשים, "לא אינני יכול גם אני" התחיל לגמגם המושל "מכיוון שיתכן ויש משהו בעברי שיפריע לי לקצור את פירות הזהב. אני מציע שתיתן את הגרעין לראש הממשלה שלנו".|

כל העיניים הופנו לעבר ראש הממשלה שישב בצידו השני של השולחן הוא הסמיק במבוכה "לא, אינני חושב שאני האדם המתאים" מלמל, תוך כדי שהוא חושב על השוחד שהוא מקבל מדי חושד מבעלי אינטרסים בכדי שישפיע על המושל בעניינם. "אני חושב שצריך להעביר את החרצן לידי מפקד הצבא",

מפקד הצבא שצפה את הצד הזה כבר היה חיוור כסיד, בעברו נתן מספר פעמים הוראה להרוג מספר אנשים חפים מפשע שעמדו בדרכו, הוא הציע מיד שיעבירו את החרצן לידי שר הפנים, שבתורו ויתר גם הוא על החרצן הוא הרי מקבל שוחד מהאיכרים כדי שיאשר להם לעבוד באדמתם הדלה.

וכך עברה ההצעה מאחד למשנהו בכל צמרת המדינה כשכל אחד ויתר בנימוס על ההצעה המפתה.

באולם השתרר שקט, והמושל הבין את המסר שניסה הבחור להעביר, בו הוא הוכיח לכולם כי אין ולו אחד מהם שאינו נגוע בשחיתות ובאי יושר ואילו הוא משלם עונש כבד על מעשיו. לא הייתה לו ברירה והוא שחרר אותו לחופשי תוך שהוא מזהיר אותו שלא לחזור לסורו ומודה לו על שהאיר את עיניו.

הבחור יצא לחופשי נשא את הנערה לאשה ושינה את דרכיו, בכיסו נשא תמיד עד ליום מותו את אותו חרצן כדי שיזכיר לו לא לסטות מדרך הישר לעולם

***

השבוע הזדמנתי באחד הימים  לכפר ישמעאלי כלשהו ע"מ לסדר משהו ברכב. תוך כדי השהייה במוסך שמעתי מבחוץ שריקות וקריאות רמות, הרגשתי שמשהו קורה, משהו לא טוב. יצאתי מיד לרחוב שהתרוקן לפתע, רכבים שעומדים לתיקון הוכנסו בחופסה לתוך המוסכים ואחריהם נסגרו תריסי הברזל בטריקה. באויר היה תחושת פחד לא ברור.

שניות אחר כך לנגד עיניי חולפת שיירת רכבים ארוכה. המשטרה הפלסטינית.

השיירה מורכבת מעשרות רכבים ומשאיות גרר, הרכבים ממוגנים ברשתות ברזל, נראים כמו כלובים גדולים ומאיימים, בתוכם יושבים שוטרים פלסטינים במדים ועליהם אפודי מגן. כל האירוע מזכיר פשיטה מאורגנת של לוחמי גרילה במדינת עולם שלישי כלשהו.

המוסכניק, שעמד מאחוריי כל העת מביט גם הוא על השיירה, ולא מפסיק לסנן קללות כנגד הרשות והעומדים בראשה.

המטרה, כך מסתבר, היא החרמה מרוכזת של רכבים שהורדו מהכביש ועדיין משמשים לנהיגה, הרשות הפלסטינית מרוויחה מיסים בסדר גודל עצום ממכירת רכבים וממס על נהגי המוניות ולכן נלחמת ברכבים הלא חוקיים מלחמת חורמה, ופעם בתקופה פושטת על מגרשים שלמים של רכבים כאלה ומרוקנת אותם.

"אז על מה המהומה?" שאלתי את המוסכניק, "למה האנשים פה כל כך כועסים עליהם?

"גנבים אלה" הוא עונה לי, את כל הרכבים המוחרמים השוטרים בעצמם מוכרים לחלקים ומשלשלים את הכסף לכיסם.

****

כהמשך לשיעורו המרתק של הרב אליהו זילברמן שליט"א השבוע בישיבה, על לימוד המקרא, אני מוצא את עצמי מתבונן בפסוק שבכותרת ובפירוש רש"י במקום " לא יחל – כמו לא יחלל דברו לא יעשה דברו חולין" וחושב על ההתייחסות הישירה של התורה למעלת דיבור האמת בעם ישראל וההתרחקות מכל דבר שאיננו ישר.

הלוואי שנזכה וההתנהלות שלנו תהווה דוגמא לאומות העולם, לסמל של טוהר מידות ויושר.