הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת בלק תשע"ג

הרצון והחוקים

הרב אליהו מאיר פייבלזון

אישיותו של בלעם, נביא הגויים המופיע בפרשתנו, היא ייחודית בכל קנה מידה. גם בעולם המקרא אין אנו מוצאים דמות שכזאת. מחד, הוא נביא ויודע דעת עליון. נבואותיו, המופיעות בפרשה, מלאות שגב על מעלותיו וייחודיותו של עם ישראל, וכוללות מבט ארוך טווח אל אחרית הימים ואל הגאולה השלימה. הוא גם אדם דתי, ואולי אפשר לראות בו חרדי. "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ד' אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כב, יח). לאורך כל הפרשה הוא דבק בעמדתו זאת. ציווי ד' הוא בשבילו חומה איתנה, בלתי עבירה. וזה לכאורה פשוט. הן נביא הוא, ורואה מחזות אלוקיים, ואיך יעבור על דבר קונו?

אבל המגמה שהוא מנסה להוביל, בעקשנות לא קלה, היא אבסורדית. הוא מודע בוודאי לרצונו של הא-ל, ומבין שעם ישראל יצא ממצרים בהתערבות אלוקית עליונה, ולא יתכן שהקב"ה יחפוץ בקללתו. ואעפ"כ, כשהמטרה מסומנת לפניו, הוא צועד צעד אחר צעד לקראתה, עם תחושה ברורה שיש למהלך שלו סיכוי. לפעול ע"י כוחו הנבואי נגד הרצון והמטרה האלוקיים? האם זה סביר? האם זה תבוני? האם זה מסתדר ביחד עם 'יודע דעת עליון'?

אבל יש כאן שאלה גדולה יותר. האם גישתו של בלעם מסתדרת עם דתיותו? איזה מין אדם זה, שחרד לכל ציווי של הקב"ה, קטן או גדול, ויחד עם זה שם לעצמו מגמה לפעול בניגוד גמור לרצונו של הא-ל?

חז"ל בחכמתם, פותחים לנו פתח להשיב קצת על השאלה הראשונה. הגמרא (ברכות ז' ע"ב), מביאה את הפסוק בתהילים (ז' י"ב), "וא-ל זועם בכל יום", ולומדת ממנו שבכל יום יש רגע אחד קצר בו הקב"ה כועס. הכעס הזה הוא, כנראה, ביטוי למידת הדין הנחוצה כדי לעצור ולהגביל במידה מסוימת את הרוע הפועל בעולמנו. השילוב העדין בין החסד האלוקי לבין הדין, נחוץ כדי לאפשר את קיום העולם, ויחד עם זה לשמור על הבחירה והחרות האנושיים.

בלעם היה יודע דעת עליון, והגמרא לוקחת את זה לכך, שהוא היה יודע מתי הוא הרגע הקצר והנורא בו הקב"ה כועס. בלעם ביקש לכוון לאותו רגע, ובו לקלל את העם. כנראה הייתה לו מומחיות לנצל רגע אחד קצר כדי להציג לפני מידת הדין את הצדדים השליליים של עם ישראל, ולהוציא את המסקנה הרצויה מבחינתו. לפי המבט של אותו רגע, ראויים אכן עם ישראל לקללה.

אם תכניתו של בלעם הייתה מאורגנת כל כך יפה, כיצד היא נכשלה בסופו של דבר? על זה משיבה הגמרא מתוך פסוקו של בלעם, "מה אקוב לא קבה א-ל, ומה אזעם לא זעם ד' " (במדבר כ"ג ח'). ובלשון חז"ל, מלמד שכל אותן הימים לא זעם. הקב"ה שינה את סדרי היסוד של הבריאה, שינה ממנהגו, ולא כעס כל אותה תקופה שהיה בלעם עסוק בענין.

בלי להיכנס כאן אל הפרטים הטכניים של המהלך המתואר בגמרא, חשוב לתת את הדעת אל העיקרון הכללי שבא כאן לידי ביטוי. הקב"ה ברא עולם שיש בו בני אדם, ויש לו ענין לנהל איתם דיאלוג. הקשר הזה בין אלוקים, מופשט ובלתי נתפס, לבין בני אדם הקרוצים מחומר ונתונים במערכות כללים הנובעים ממבנה אישיותם, דורש, כביכול, מהבורא להתנהל במערכת מושגים אנושית. כיון שכל דו-שיח יש לו שפה בה הוא מתקיים, ובני אדם אינם יכולים כמובן לרכוש את השפה האלוקית, מוכרח הדבר שהבורא ישוחח איתנו בשפה האנושית. מכאן נובעת העובדה שיש חוקיות ליחס בין אדם לאלוקים. אנחנו צריכים ללמוד את החוקיות ואת השפה הזו, ולהשתדל לפעול על פיה. התורה כולה באה ללמד אותנו את השפה הזו, שניתנה לבני אדם כדי לדבר בה עם קונם.

אין להקל ראש, חלילה, בכללים הללו. אדם שיגיד, שכיון שמהותה של התפילה הוא דיבור עם הקב"ה, ולכן אין הוא רואה צורך להקפיד על כללי התפילה, שהרי אלוקים ודאי איננו תלוי בפרטים הללו, טועה טעות עצובה. אם אתה רוצה לפנות לאלוקים כמו לאלוקים, אזי תפילתך מיותרת לגמרי, שהרי הוא יודע מחשבות לבך בלי שתאמר לו אותן, והוא גם יודע לבדו מה טוב ונכון עבורך.

כך, שהחוקים והכללים הללו, הם באמת הבסיס של הקיום האנושי. הפסוק אומר (תהילים קט"ו ט"ז), "השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם". בני אדם נבראו על הארץ, והם אמורים לפעול במערכת כללים המתאימה למקומם, ואין לאדם כלים ואפשרות לצאת מגבולות הארץ ולעלות אל מעל השמים.

בלעם, כמי שיודע דעת עליון, השיג בנבואתו את מערכת הכללים שקבע הקב"ה להנהגת העולם. הוא רכש מומחיות ב'מקצוע' הזה, וידע רחב ומקיף בדרכי ההתמודדות עם מערכת הזו. מכאן נבעה תפיסתו, שיש בידו יכולת לנהל את המציאות, כמי שמכיר מכונה ויודע להשתמש בה לצרכיו. הוא תפס את הבורא דרך הכללים, דבר שיש בו אמת, אבל איננו כל האמת. הוא הבין לגמרי את מחויבותו לציית לציווי ד', שהוא (הציווי) גם חלק מהמערכת שיצר הקב"ה עבור בני אדם. אבל, הוא התעלם מהעובדה, שהחוקים הם שפה, בעלת תוקף, רצינית ומחייבת, אבל אחרי הכל רק שפה, שלא באה אלא כדי לבטא את הרצון. הרצון האלוקי עצמו, הוא הנשמה הפנימית של הכל. אין בכוחם של החוקים לבטל את הרצון, והחיבור אל רצון ד' הוא נשמתם של החיים הדתיים.

ערב מלחמת המפרץ הראשונה, נשא ג'ורג' בוש (האב) נאום לאומה האמריקנית. הוא סיים את נאומו בברכה המקובלת: הא-ל הטוב יברך את אמריקה. לאחר מכן, במסגרת מסיבת עיתונאים, נשאל הנשיא שאלה כזו: אתה קורא בשם הא-ל ומייחס אותו אליך, ואילו סדאם חוסיין אומר: אללה אכבר. עם מי באמת יהיה האלוקים במלחמה הזו?

תשובתו של ג'ורג' בוש היתה קצרה, אבל לדעתי היה בה עומק. האלוקים איננו כלב, כך אמר, שקושרים רצועה בצווארו ומושכים אותו. הוא יודע לבדו מה הוא רוצה ולשם הוא הולך.

לאמור, יש תפילה ויש כללים, וצריך לשמור עליהם, אבל מאחרי הכל עומד הרצון האלוקי בטוב, ובסופו של יום, הוא לבדו יצא לפועל, כדברי ספר איוב )ג' י"ג), "והוא באחד ומי ישיבנו". שום דבר וענין איננו יכול להשיב את הרצון האלוקי מלהתגשם.

אלחנן גולדברג - פרשת בלק תשע"ג

החלטה אחת קטנה

אלחנן גולדברג

מעשה בשמש נאמן באחת העיירות שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת. לפתע נפתחת הדלת, ומי מופיע בפתח? לא פחות ולא יותר, געציל, הגנב של העיירה.

השמש התכופף מיד מתחת לאחד השולחנות ע"מ לוודא שכל תכולת בית הכנסת נשארת במקומה לאחר הביקור, ובעיקר כדי לתפוס אותו 'על חם' פעם אחת ולתמיד. געציל, שלא הבחין בשמש, נכנס בשקט לבית הכנסת והתקדם לכיוון ארון הקודש. השמש עוקב אחריו ממחבואו, והנה הוא רואה אותו מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות... השמש היה בטוח שהוא הולך לשמוע אותו מתפלל על מישהו מקרוביו שסובל ממחלה כלשהי או על משהו דומה, הוא מחליט להאזין על מה בוכה געציל הגנב, ולתדהמתו הוא שומע את הגנב מתחנן: "ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש, ריבונו של עולם..."

יותר מזה הוא כבר לא יכל להתאפק, הוא מקפץ ממקום מחבואו ישירות אל הגנב ושואל אותו: "געציל יקירי, אף אחד לא נמצא פה מלבדנו, שמעתי על מה התפללת, אנא תסביר לי למה ביקשת רוח הקודש, זה הדבר היחיד שחסר לך?". ענה לו געציל: "מה כל כך קשה להבין? אתה יודע שאנחנו נמצאים בתקופת החורף והשלגים, אתה יודע כמה קשה באמצע הלילה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, להתחיל לחפש בחושך את הארנק של בעל הבית וכל זה מתוך פחד שמא יתפסו אותי בכל רגע? אבל אם הייתה לי רוח הקודש הייתי יודע מראש איפה נמצאת הכספת, פונה ישר אליה וחוסך את כל הסבל המיותר הזה"...

את המשל הזה הביא הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א בשם רבו הסבא מנובהרדוק זי"ע, על המעשה עם בלעם שמסופר בפרשה. בלעם, היה האדם היחיד מאומות העולם שקיבל נבואה מהקב"ה, אך לא די, אומר הסבא, שלא ניצל ולמד מהנבואה ששרתה עליו, אלא היה מנצל אותה ע"מ לקלל תמורת בצע כסף, כאותו גנב שמתפלל לקב"ה שייתן לו רוח הקודש, לא פחות, אבל כשהוא יקבל רוח הקודש הוא ישתמש בזה לעיסוקיו המפוקפקים.

בכל אדם יש כוחות מיוחדים שקיבל מהקב"ה, כל אחד והדברים המסוימים שהוא מיוחד בהם, אנחנו צריכים לדעת לנצל את הכוחות והכישרונות שלנו ולעשות איתם משהו חיובי שיהיה לתועלת, גם אם בהתחלה היא לא נראית גדולה כל כך, בהמשך זה ישפיע לטובה עלינו ועל הסובבים אותנו.

***

בשבוע שעבר הלך לעולמו הגאון ר' יהושע נויבירט זצ"ל שהתגורר בשכונת בית וגן בירושלים. בין כל מפעלי חייו שהותירו חותם בקרב כל היהדות החרדית והדתית היה המפעל המרכזי שהוא הספר 'שמירת שבת כהלכתה'.

הרב נויבירט זצ"ל כתב וערך את הספר שמירת שבת כהלכתה שהפך לנכס בכל בית יהודי בארץ ובעולם שיצא לראשונה לפני כחמישים שנה ובשנים האחרונות הודפסה מהדורה נוספת עם הוספה של עוד הלכות בנושאים האקטואליים לזמננו. 

את הסיפור מאחורי כתיבת הספר מספר הרב זצ"ל בהקדמה למהדורה האחרונה. היה זה לאחר מלחמת העולם השניה כשהוא ובני משפחתו ביקשו לעלות מהולנד, אליה נמלטו מאימת הנאצים ימ"ש, לארץ ישראל. בעיצומה של שבת קודש הופיעו מספר נציגים מטעם המדינה והודיעו להם כי יש אוניה היוצאת במהלך השבת לארץ.

מפחד שמא תהיה זו ההזדמנות האחרונה לעזוב את המקום הוכרח הרב לעלות על אותה אוניה תוך חילול שבת. עקב כך קיבל הרב על עצמו כשיגיע לארץ 'לעשות משהו' למען השבת.

כך יצא הספר המקיף ביותר על הלכות שבת שהפך לנכס חובה בכל בית יהודי בארץ ובעולם.

***

חשבתי לעצמי, באותם ימים בהם היה הרב על האוניה, הרי הוא היה צעיר מאוד, בטח בגיל של בחור ממוצע בישיבה, ובעקבות המאורעות קיבל על עצמו לעשות משהו למען השבת, כשאותו 'משהו' יכל להסתכם בתרומה צנועה להתקנת צופר של שבת בשכונה כלשהי. אבל הוא החליט לעשות משהו שישאיר חותם בעתיד, ומצא משהו שבאותם ימים היה חסר בבית של יהודי שומר תו"מ, ובנוסף זה משהו שהוא מיוחד בו ויש לו את היכולות והכישרון כדי לבצע אותו, ואיתו הוא מחולל את המהפכה שכבר הפכה להיסטוריה. אין כמעט בית יהודי שלא משתמש בספר שמירת שבת כהלכתה באופן קבוע.

***

הודעת טקסט שקיבלתי השבוע מהישיבה בישרה על כך שהלל עזרא שיחי' החליט להיפרד ממכשיר האייפון שלו לטובת מכשיר יותר נקי ומהודר.

ברגע הראשון זוהי עוד הודעה לא מעניינת במיוחד...

במחשבה שניה אולי זה נקרא 'לעשות משהו'? זה מעשה שנראה קטן בהתחלה אבל את התועלת שתצא ממנו עדיין אין לדעת...

הלל עזרא - פרשת בלק תשע"ג

הדוכס והנביא

הלל עזרא

שקט מוחלט שרר בכספת, שעה ששלושה מרגלי חרש של צבא 'הוד מלכותו המלך ג'יימס' פלשו אליה באישון ליל. המטרה הייתה מונחת בין ערימות אינסופיות של גווילי קלף בני מאות שנים, פרי עבודה מאומצת של המהנדס האיטלקי לאונרדו דה ווינצ'י. הקלף המדובר הכיל תרשים מדויק של נשק חדש אשר טרם נראה כמותו מאז ומעולם. יצירת המופת אשר עקב מגבלות תקציב ואמצעי מימוש מתאימים לא יצאה אל הפועל, עמדה כעת לפני פריצת דרך. מדובר היה בספינת אוויר פרימיטיבית אשר עמדה לקבל שדרוג ולהפוך לספינת מלחמה.

לאחר עבודה מאומצת ונבירה בין ענני אבק וגווילי קלף מתפוררים, נמצא גליל הקלף האגדי. החיילים פנו במהירות לעבר היציאה מהמרתף, אלא ששם ציפתה להם הפתעה בלתי מתוכננת. בפתח המרתף עמדה צלליתו המאיימת של הסייף המפחיד ביותר באירופה, שר צבאו של המלך הצרפתי לואי ה-13, 'קפטן רושפורט', ובידו חרב שלופה. לא היה טעם להתנגד, גליל הקלף החליף מהר ידיים בעוד החיילים האנגלים עוזבים את המקום חפויי ראש.

למותר לתאר את מירב האכזבה אשר נחלו המלך ג'יימס ושר צבאו 'הלורד בקינגהאם' בשומעם את התבוסה אשר נחלו חייליהם בוונציה. שעות על גבי שעות ישבו המלך והלורד על מנת לחשוב איך הם מחזירים לידיהם את האוצר אשר ערכו לא ישוער. עד שעלה רעיון במוחו של המלך.

גנרל ידוע ורב תחבולות ניהל באותו זמן את צבאו של 'פליפה השלישי', מלך ספרד. והפך את ארצו לבלתי מנוצחת. מלכים ונשיאים מכל העולם היו מתייעצים איתו תכופות בכל עניין צבאי ומדיני, ולא היתה אסטרטגיה שלא הייתה ידועה לו. עם זאת, הוא היה נתון כליל למרותו של מלכו ולא יכל לנקוף אצבע מבלי להיוועץ בו ולקבל את הסכמתו. התכנית הייתה לזמן את הגנרל, 'הדוכס לרמה', ללונדון, על מנת לקבל ממנו עזרה בהשבת התוכנית לבעליה המקוריים.

משלחת מכובדת של לורדים אנגליים פקדה את מעונו של הדוכס לאחר שבועיים באחוזת הנופש באופורטו אשר בה שהה באותם ימים, ואיתה בקשתו המלכותית של המלך האנגלי הקוראת את הדוכס  לעמוד בראשה של קבוצת מרגלי חרש אשר תוטל עליהם המשימה להשיב את הגזילה לחוף מבטחים. ההצעה המכובדת לוותה בשטר חתום כדת וכדין בידי המלך, אשר מקנה לדוכס שותפות מלאה בחלקים נכבדים מאדמות מלכותיות בצפון בריטניה לצמיתות, והפיכת היושבים בה למעלי מס. כזכור, הדוכס היה נתון למרותו של המלך ולא יכל לענות תשובה חיובית מבלי לקבל את הסכמתו של מלך ספרד. ולכן נאלצו השליחים להמתין מספר ימים עד אשר תגיע תשובה חיובית מהמלך.

המכתב שנשלח מאת המלך לאחר שבוע, היה קצר ותכליתי: היות וביתו של מלך ספרד, 'אן', נישאה לא מכבר למלך צרפת, 'לואי השלושה עשר', קיים ניגוד אינטרסים מובהק, ואין המלך מעוניין לפגוע במדינה אשר ביתו נשואה לעומד בראשה. בהתאם לזאת, מתכבד הגנרל להשיב את השליחים ריקם חזרה לאנגליה. האנגלים לא וויתרו בקלות, ודיברו על ליבו של הדוכס שיואיל להגיע לאנגליה ולו בשביל להשיב את התכנית הגזולה לידיהם וללא נקמה לאומית כמו שתוכנן בתחילה. להצעה כזאת לא יכל הדוכס לסרב, ולאחר שבוע נוסף קיבל את אישורו של המלך, מלווה באזהרה חמורה שלא להוציא דבר אל הפועל מבלי לקבל אישור מפורש ממנו. תוך יומיים עשה הגנרל את דרכו עם יחידת עילית של מרגלי חרש, בדרכו לצרפת.

ספינת סוחר שעגנה בנמל 'לה רושל' בדרומה של צרפת לא עוררה אף חשד כלשהו כאשר סבלים תורכיים חרוצים פרקו את תכולת הארגזים שבה על עגלות צב אשר נשאו את תכולתם לפריז. הארגזים הכילו כמות לא מבוטלת של כלי נשק ותכולתם האנושים פרקה את עצמה עוד טרם חצו העגלות את סיפה של הבירה הצרפתית. כאשר עמדו העגלות בפתחה של האכסניה, לא היה ספק בליבו של הפונדקאי שהחיילים הצרפתיים אשר ביקשו ללון בקומה העליונה מבקשים בסך הכל לפוש כמה ימים באכסנייתו המכובדת. שעה קלה לאחר שננעלה דלת הקומה העליונה, הפך הטרקלין לחדר מבצעים והחדרים סביבו איכלסו את החיילים אשר פשטו את מדיהם והתיישבו לתכנן את המבצע.

מכאן ואילך העניינים החלו להיות יגעים. מעקבים אחר בני לווייתו של  יורש העצר, לימים 'לואי הארבעה עשר', גילו שלואי הצעיר נוהג לפקוד את חוות הציד בפרבר העיר מידי שבוע. תרגיל גאוני אשר רקח הגנרל המבריק נועד להסיח את דעתם של השומרים ולהפוך את בן המלך לבן ערובה. המטרה המקורית הייתה לעזוב את יורש העצר לנפשו אם וכאשר המגילה תחזור לידיהם, אלא שהמלך הספרדי לא הסכים בשום אופן לתת את ידו לשבי של נכדו. ולא עוד אלא שנתן הוראה מפורשת לדוכס לדאוג למשמר כפול לבנו של המלך בכל יום אשר ייצא לציד.

תוכניות נוספות אשר עלו בהמשך, ירדו בהינף קולמוס של סופרו של המלך פעם אחר פעם. " פעם אחת תמרה את פיהו של מלכך, ותקבל את מתנתו הנדיבה של המלך..." ניסו נואשות האנגלים לדבר אל ליבו של הדוכס. אלא שכל דבריהם נתקלו בסלע איתן. הדוכס הבהיר להם שאין לו שום כוונה להמרות את פיו של מלכו וגם אם זה יעלה לו במחיר הקרקעות. ככל שעבר הזמן ומעבר לים הגיעו תכופות איתותיו של המלך ג'יימס באשר למגילה הבוששת מלהגיע, הבינו האנגלים שמהדוכס לא תצמח להם הישועה והחלו אורזים את חפציהם לקראת עזיבה.

הדוכס פנה גם הוא לעזוב חזרה לספרד, אלא שטרם עזבו את החיילים, יעץ להם את העצה הבאה: הקרדינל רישלייה, יועצו של המלך והמנהל בפועל של האימפריה הצרפתית, חותר כבר זמן ארוך תחת כיסאו של המלך הבורבוני ומחכה להזדמנות המתאימה להדיחו. אם יצליחו האנגלים ליצור קשר עם הקרדינל ולאחד איתו מטרה, קרוב לוודאי שלהשיג את המגילה יהיה החלק השולי במזימה המשותפת. בדברים האלו נפרד הדוכס מהאנגלים ועלה על הספינה בחזרה לארצו.

נעצור כאן, בשלב זה של הסיפור וננסה לחשוב מה דעתנו על הדוכס. האם יש מישהו החושב כי מגיעה לו מילה אחת של גנאי על התנהלותו בסיפור דלעיל'? האם יש דופי בדרכו של הדוכס אשר היה נאמן להוראותיו של מלכו גם במחיר כבד? והאם יש מישהו החושב שהתנהגותו הייתה שונה מהתנהלותו של הנביא שתום העין היושב בפתורה אשר על הנהר?

בלעם מתעורר בוקר אחד ומגלה משלחת מטעמו של מלך מואב הקוראת לו להיחלץ לעזרה. הוא לא נחפז ומשיב להם לחיוב ואחר כך "חוטף על הראש", אלא מלכתחילה מודיע להם שהוא צריך להיוועץ בקב"ה. לאחר שקיבל תשובה שלילית, הוא לא מתפתל, לא מצטדק ולא מחפש תירוצים. הוא אומר בצורה הברורה ביותר "מאן השם לתיתי הלוך עימכם!" ושולח אותם לדרכם. השליחים חוזרים למואב אך תחתיהם באים שליחים חדשים, גדולים וטובים מהם. והתשובה של בלעם לא משתנה, אפילו לא הנוסח, "לא אוכל לעבור את פי השם" רק לאחר שבא אליו אלוהים בחלום ומאשר לו ללכת איתם, הוא יוצא לדרך. בדרך פוגשת האתון את מלאך השם וחרבו שלופה בידו, היא סוטה מן הדרך, חוטפת מבלעם שלוש פעמים ורק לאחר מכן פותחת את הפה. האם הוא לא היה צריך להכות אותה?! האם הוא נהג כאן לא בסדר?! הרי סופו של מעשה מעיד על תחילתו. בשעה שנפקחות עיניו של בלעם והוא רואה את המלאך, הוא מרכין ראש, אומר "חטאתי" ומוכן ומזומן לסוב על עקביו ולחזור אל ביתו.

אך תשובתו של המלאך ברורה מאד "לך עם האנשים" והוא אכן הולך... לאחר שמגיע אל מואב ומתקבל שם בכבוד מלכים הוא מתנה עם בלק מראש "רק את אשר ישים השם בפי אותו אדבר" הוא נגרר עם בלק לארבע רוחות המדבר, מנבא את אשר שם השם בפיו וסופג את תסכולו של בלק בכל פעם מחדש. הדבר אינו גורם לו להיכנע והוא חוזר ומברך בכל פעם ששת אל עם ישראל את פניו. לא רק זאת אלא לפני שהולך הוא שם על ראשו את כובע מגיד העתידות ומספר לבלק בדיוק מה יקרה עם עמו באחרית הימים. בלק הכעוס שולח אותו בזעם חזרה לפתורה ופונה מאוכזב אל ארץ מואב.

לאור הדברים אני לא מצליח להבין מה גרם לרש"י ולשאר המפרשים לפרש את מעשיו של בלעם לשלילה. אין תזוזה הכי קטנה שלו שלא מפורשנת לרעה ומוקצנת לצד השני. לא רק זאת, היו לנו בהיסטוריה הארוכה שלנו, כעם, צוררים רבים מספור; קין, פרעה, עמלק, ישמעאל ועוד היד נטויה. אף אחד מהנזכרים לעיל לא מוכתר בכינו "רשע". בלעם, מנגד, זכה לכבוד המפוקפק שאין שמו נזכר בספרים ללא התואר "המכובד" הזה לצידו. אמנם, מדובר כאן על אדם אשר לפי כל פרמטר התנהג בחייו האישיים בגסות רוח, אבל להפוך אותו לרשע זה כבר עניין שונה.

קחו את זה כנקודה למחשבה!

שבת שלום חברים    

    

  

        

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בלק תשע"ג

היחסים המשתנים בין הקב"ה ועם ישראל

שאלה:

בספר במדבר אנו רואים תופעה מעניינת. עם ישראל חוטא שוב ושוב, ועוד קודם לכן בספר שמות, בחטא העגל, הוא עושה את החטא הנורא מכולם, וההתייחסות של הקב"ה לחטאים הללו נראית לא מובנת.

מצד אחד ישנה הרגשה שכל המשך הקשר הוא כדי שלא יאמרו הגויים שהקב"ה שחטם במדבר ומבלי יכולת להביאם, וכדברי הנביא וברוח הדברים לא למענכם אני עושה בית ישראל בושו והיכלמו... ומצד שני אם חפץ בנו ה' יש קשר של אהבה אמיתית וראו חיבתכם לפני המקום ולא כליתים להפר בריתי איתם. אז מה באמת הסיבה שהקב"ה סלח שוב ושוב ולא הפסיק את הקשר עם עם ישראל? אהבה או חילול השם?

תשובה:

בחיים אנו מכירים שתי מערכות יחסים של אהבה. שתיהן מאד עמוקות, שתיהן תופסות חלק נכבד בחיינו. לכל אחת מהן יתרונות משלה. מערכת אחת היא מערכת הזוגיות, האהבה העצומה בין איש לאשתו. והשניה היא, האהבה בין הורים לילדים. אין לי יכולת להשוות בין אהבה אחת לרעותה, שתיהן עוצמתיות ברמה כזו שהן תופסות לנו חלק נכבד מהחיים. אך יש הבדל מהותי בין שתיהן. המערכת הזוגית היא מתוך בחירה. אדם בוחר לעצמו את בן או בת זוגו. בכל רגע נתון באופן תיאורטי הוא אף מסוגל להיפרד ולהפסיק את הקשר. יכולת היפרדות זו לכאורה מחדשת את הבחירה שלי בקשר בכל פעם מחדש. הקשר בין הורים לילדים לעומת זה שונה בתכלית. הוא דבר פנימי שטבוע בתוכנו, הוא לא בבחירתנו. גם לא נוכל להיפרד ממנו מתי שנרצה. יש אמנם הורים וילדים שמסוכסכים האחד עם השני עד עמקי נשמתם, אבל הם לא מפסיקים לעניין האחד את השני עד נשימתם האחרונה.

פעמים רבות מעלה התורה על נס את העובדה שעם ישראל בחר באלוקים ואלוקים בחר בו. "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה..." (דברים כ"ו) פסוקים נוספים דוגמת זה מחדדים את האמירה שהקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה הוא קשר של בחירה. קשר של בחירה יכול להיפרד בשעה שאי מי מן הצדדים יחפוץ בכך ויכולת ההיפרדות הזו לכאורה מחדשת את הבחירה שלי בקשר בכל פעם מחדש... אך מן הצד השני התורה משווה את הקשר בין עם ישראל לקב"ה לקשר בין הורים וילדים. קשר כזה שיש לו זיקה טבעית שאינה ניתנת לשינוי. הם יכולים לכעוס האחד על השני אך לעולם לא להיפרד...

באופן עקרוני אני יכול לסיים כאן את התשובה מסיבה מאד פשוטה, אין לנו כלים להבין קשר כזה המורכב משני האלמנטים יחד. בחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם זה 'או... או...'. אך בכל זאת, מכיון שאנחנו כן מכירים כל אחד מן הצדדים זה שווה הצצה.

העובדה היא שתחילת הקשר בין עם ישראל (כעם) לבורא עולם נעשה בבחירה גמורה. זו הסיבה שהנביא ירמיהו מצטט את הקב"ה בהתרגשות כל כך גדולה: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך לתוך הקשר הבחירי המדהים הזה, היה חשוב לקב"ה להכניס אלמנט נוסף, את המציאות של "בנים אתם לה' אלוקיכם". למה? מה חסר באהבה העצומה בין איש לאשתו?

"כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" כותב דוד המלך (תהילים ק"ג). במילים אלו ניתן אולי להבין לשם מה צריך את התוספת של קשר בין הורים וילדים. מסיבה נורא פשוטה. בורא עולם מכיר את יצרנו, בורא עולם זוכר לחלוטין מאיזה חומר אנחנו קרוצים והוא לא מוכן לקחת את הסיכון. הוא מודע לכך שאנשים כמונו למרות שיהיו מאוהבים עד שורשי שערותיהם לא תמיד יצליחו לעמוד בפיתוי, והוא לא מוכן לקחת את הסיכון שהקשר הזה יפסק בגלל טעות כזו או אחרת. אז מה הוא עושה? הוא מכין תוכנית גיבוי. קוראים לתוכנית הזו ברית. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם!" יתכן מאד שמתוקף הנסיבות היינו אמורים להיפרד לחלוטין, הייתי אמור אפילו להשמיד אתכם לנוכח הבוגדנות שלכם, אבל מה לעשות שאני כל כך אוהב אתכם שאני פשוט לא מסוגל לעשות זאת כפי שאב לא מסוגל לעולל לבנו רע.

מי שינצל את הגיבוי הזה, יתכן מאד שישרוד אבל את הקשר הוא בטוח הפסיד... בואו לא נשכח, זהו רק הגיבוי. אחרי שהשתמשנו בגיבוי תמיד רצוי לעבור חזרה למצב האידיאלי. זו הסיבה שבכל טרגדיה הקב"ה 'כביכול' מחפש את הסיבה להישרדות אבל משם ואילך הוא שוב מצפה לקשר המתוק שמגיע מתוך בחירה.

ואנחנו? אנחנו אחרי שראינו מה הקב"ה מוכן לעשות בשבילנו בכל מצב, לא נחזיר לו אהבה?

ראש הישיבה שליט"א - פרשת חוקת תשע"ג

נחש הדמיון

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי". (במדבר כא, ז-ט(

"אמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים" (רש"י בשם חז"ל).

הבה נתבונן. עם ישראל מגיע להכרה שחטאו בכך שהוציאו את דיבת המן ואמרו על האוכל הנפלא הזה – "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". כעונש על כך הם קיבלו את נשיכתו של הנחש והם מבקשים ממשה להתפלל עליהם שיתרפאו מנשיכה זו מפני שעשו תשובה.

אנו תמהים, לשם מה נצרך "נחש הנחושת", ומה הוא בא ללמדנו?

גם מה שהסביר לנו רש"י, שיש בהסתכלות למעלה כדי לשעבד את ליבם לאביהם שבשמים, לא מסביר לנו עדיין מדוע נדרש לנו נחש הנחושת להיות באמצע. די היה, אם יצווה משה את העם להסתכל אל השמים ולשעבד את הלב לאבא שבשמים? מדוע לא די בכך?

שיעבוד הלב מרפא נשיכות!

כדי להבין זאת, ראוי להביא כאן את מה שכתב רבינו הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים, ואלו דברי קודשו: "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו רושם כלל. כשאדם קובע בליבו לאמר, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו, ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח או רצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון היחיד, כן יספיק ה' יתברך בידו ושממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם.

וזהו עניין "עשה לך שרף" ואמרו, בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם היו מתרפאין. רצונו לומר כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השורף והתבוננו כוחו הרע, עם כל זה בטלוהו מליבם ולא השגיחו על כוחו הנורא, ושיעבדו ליבם באמת לאביהם שבשמים בלבד, היו מתרפאין". עכ"ל.

יסוד גדול לומדים אנו מדברים אלו. אנחנו העם, מאמינים בני מאמינים שאין שום מקרה בעולם ואנו מושגחים ע"י אבינו ובוראנו הנאמן בכל שעה.

וכשיורד האדם ממדרגתו הרוחנית ומתרחק מה', שולח לו הצופה והמביט על דרכיו, תזכורות ברמות שונות של כאב, כדי להחזירו אל מסלול הקרבה ויראת ה'. כשנפגש המאמין עם קשיים וכאבים בחייו לא די לו שמיד ישעבד את ליבו לאביו שבשמים. עליו להתבונן בסוג הצער והצרה העומדת בדרכו ולמצוא בהם את מה שעליו לתקן.

הנחש בזמן המדבר הגיע להם – כמבואר בחז"ל – על כך שהוציאו את דיבת המן "ויבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה" (רש"י). לכל אחד בחייו, מזדמן לו הנחש – היינו ייצר הרע (הנחש הקדמוני) ובלי משים וברגע של חולשה מצליח לנשוך בנו, ולהטיל בנו זוהמתו וארסו. נשיכה רוחנית זו, מביאה וגורמת לנשיכה פיזית מנחשים הגורמים כאב ומבוכה. עלינו להתבונן ולהישיר מבט אל מול הצרה ולנסות ללמוד ממנה מהו ה"נחש הרוחני" שגרם לו לנחש הפיזי שינשך. הנחש הפיזי הוא נחש הנחושת, ואין לו כוח להזיק...

אז, כשנבין בס"ד את המסר ונתבונן בכוחו הרע, נזכור את סגולתו הנפלאה של רבינו חיים מוולאזין זצ"ל. ולא נשגיח על הצרה עצמה אלא נשעבד את הלב, כשאל הלב – ולא רק אל השכל – תחדור ההכרה שאין עוד מלבדו ונרגיש שליבנו מסור לגמרי אל אב אוהב ורחמן, נתרפא מהנשיכה, היא תפסיק מלכאוב.

והביט אל נחש הנחושת וחי.

להסתכל לנחש בעיניים!

בדרך נוספת אנו מבקשים להסביר פרשה מרתקת זו.

סוד נפלא, מגלה לנו תורתנו - תורת החיים, כיצד היא הדרך האמיתית להתגבר על ניסיונות החיים ולנצח את אותו "נחש-הקדמוני", שהוא סמלו של יצר הרע.

לשם כך, הבה נסתכל על נחש אחר שמצאנו בתורה. אנו הולכים כאן בדרכו של רבינו הספורנו בפרשת בראשית, בהסבירו את הפרשה העמוקה של הנחש שפיתה את אדם וחוה והחטיאם, וזה לשונו "והנחש היה ערום מכל חית השדה - הוא שטן - הוא יצר הרע, רב ההיזק עם מיעוט היותו נראה ]דהיינו שבקושי נראה לעין אדם, בהיותו חבוי בחורים וסדקים...[ ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא "נחש" בהיותו דומה נחש, אשר תועלתו במציאות מועט ונזקו רב עם מיעוט היראותו... והוא, שהכח המתאווה המחטיא, יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים את האדם מדרך השלימות המכוון מאת הא-ל יתברך".

הסברו הנפלא של הספורנו, מגדיר לנו בצורה בהירה: מהו היצר הרע? זהו בעצם כח הדמיון! דהיינו, כח דמיוני בנפש, שמשכנע את האדם בחלקלקות ומעורר ומושך את כח התאווה - הטבעי והבריא של האדם - אחרי דברים דמיוניים וחלקלקים שמתבררים לאחר החטא, כבלתי מציאותיים ולא משתלמים.

אין בו בנחש זה שום כח אמיתי. אין בו חיים, ואין בו ממשות. הוא דמיון! הוא אמנם נחש, אך נחש נחושת נטול כל חיות וכח.

על האדם להביט אל תוך עיניו של נחש דמיוני זה, שמפתה אותו לאכול מפירות הרעל של גן החיים, נגד רצון האלוקים, ולהשתמש בכח הנגדי שנתן לנו הקב"ה, כדי שנצליח לעמוד מול כח הדמיון, והוא כח השכל שלנו.

כך ממשיך שם רבינו הספורנו ואומר, שהכח המתאווה יחד עם הדמיון מחטיאים את האדם "כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם".

נמצינו למדים, שהיצר הרע הוא כח הדמיון, והיצר הטוב שלנו, הוא היכולת שלנו להשתמש בשכל שלנו להוציא את החיות מהנחש, ולהפוך אותו לנחש נחושת, חסר חיים. רק עם מחשבות שכליות וממוקדות נצליח להתגבר על דמיונות חסרי בסיס.

זו הייתה עצתו העמוקה של הקב"ה לעם ישראל. כדי לסלק את הנחש הממית, הדמיוני, לא די בתפילה גרידא ובשעבוד הלב לאב שבשמים. עלינו להשתמש עם כח השכל שלנו, ו"להסתכל לנחש בעינים", ולהצליח לראות שאין בו שום כח אמיתי, אלא הוא כח דמיוני חסר חיים וחסר תועלת שכשאנו נופלים ברשתו הוא נושך. רק אז, כשנדע שכל הבליו של הנחש הם חסרי ערך כנחושת, אזי נגיע לשעבוד הלב האמיתי, שירפא את האדם ממכאובי נפשו, ויתן לו כח אמיתי לעמוד בניסיון.

רק בחשיבה שכלית ההופכת את נחש הדמיון החי לנחש נחושת חסר חיים, תהיה בכך הסתכלות רצינית "כלפי מעלה" ושיעבוד הלב לאבא שבשמים בצורה רצינית וארוכת טווח.

על האדם לבוא חשבון עם נפשו, ולחשוב, ולחשוב, ולחשוב, הכדאי להחליף עולם אמיתי, נצחי ומלא ערכי אושר בחיי רגע, דמיוניים, שבסופו של חושך ולילה לא מותירים דבר מלבד עצבות, ריקנות וצורך... לברוח שוב...???

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת חוקת תשע"ג

עסקים עם דתיים

שאלה: 

השבוע נכנסתי לאיזה עסק עם חבר שלי שמכיר את בעל הבית של המקום. החבר היה אמור להכיר לי את הבעלים לצרכי מסחר. ברגע שאני נכנס למקום והבעלים רואה אותי הוא לוחץ לי את היד ואומר לי "נעים מאד, שמי איציק (שם בדוי), אבל אני לא עושה עסקים עם דוסים". כך, במילים אלו.

איך היה עלי להגיב?

תשובה:

סטריאוטיפים הם עובדה קיימת. כמעט בכל מקום באנושות יש סטיגמות ודעות כאלה או אחרות על קבוצות שהן שונות מאיתנו. לעיתים הן מוצדקות. לעיתים למרות שהן לא מוצדקות יש הגיון שעומד מאחוריהן. מה שבטוח לא תמיד נוכל לשנות אותן...

וכבר אמר המשורר "אני ואתה נשנה את העולם"... ניתן לעשות מהפכות. ניתן לפתוח ערוץ טלביזיה, אתר אינטרנט שישווק את היהדות (כן, כן. במלחמה כמו במלחמה, נשתמש בכלים שלהם...), שיראה לכולם שהחרדים הם לא כאלה נוראים כפי שהם מוצגים בתקשורת... אבל לא נראה שבכך אתה מתעסק. השאלה היא האם יש משהו שתלוי בנו.

אני רוצה לשאול אותך שאלה ברמה האישית. האם רואים עליך ברחוב שאתה אדם שמחויב לתוכנית האלוקית בעולם? אני לא מתכוון לקוד לבוש או למשהו כזה. אני לא מזלזל לרגע בקוד לבוש אבל ברמה החיצונית הוא נתפס בעיני רבים כהשתייכות מגזרית ותו לא. (דרך אגב, גם בהשתייכות מגזרית יש לפעמים המון מעלות. היא קובעת גבולות גיזרה מראש וזה נהדר). אני מתכוון לקוד התנהגות. האם כאשר יש שאלה ממונית ברור לכל החברה שסביבך שאתה מחויב למשהו גבוה יותר מאשר רק לדאוג לאינטרסים הכלכליים שלך? האם כאשר פורצת מריבה ברור לכולם שלך יש אלוקים וזו בדיוק הסיבה שיש לך קודים מאד ברורים עד היכן אתה מוכן להתקדם במריבה הזו? האם תהליך בניית המעמד שלך בתוך החברה נעשה בצורה מבוקרת? אם התשובה לשאלות האלה והדומות להן היא חיובית אז אני ואתה נשנה את העולם...

ובעוד אני כותב אני רואה בעיני רוחי את הגבה השמאלית שלך מתרוממת ואתה שואל את עצמך, מה הוא רוצה ממני? הוא מצפה שאני אהיה מושלם? מנין לי לדעת כיצד אני נתפס בעיני החברה? ובכלל, החברה הרי כבר 'סימנה' אותי מראש במקרים רבים.

אז מה אני לא רוצה ממך? אני לא רוצה שתעשה סקר דעת קהל מה החברה הכללית שסביבך חושבת עליך. (זה לא יגמר טוב). אני גם לא רוצה שתעשה מהפכות על מנת לשנות את הסטיגמות על הדתיים. (זה חסר סיכוי). אני כן מאחל לך מכל הלב להיות מושלם... אבל עד אז...

עד אז, השאלה שאני שואל אותך היא האם אתה בחור שמתמודד. האם יש לך אתגרים דתיים בחיים או שהכול ברור  לך מראש. יש דברים שעושים כי ככה חונכתי ויש דברים שלא עושים כי ככה חונכתי. היחיד שיכול לענות על שאלה זו, זה אתה. ההתמודדות נמצאת אצלך בפנים. היא מופיעה גם כאשר אתה בחדרי חדרים וגם כאשר אתה מופיע על במות ציבוריות, אבל היא תמיד בפנים. אם אתה עובר לידה ונכנע מראש לכל דבר שדורש ממך מאמץ, אספר לך בסוד, אף פעם לא יסתכלו עליך כמו מי שיש לו אלוקים, כי זה לא כל כך בטוח שיש לך... אבל אם אתה מתמודד, אם אתה מנסה, לפעמים מצליח ולפעמים אולי לא, אבל מנסה לפחות, לך יש אלוקים! ואספר לך משהו קטן בסוד, לא יודע איך, אבל כולם מסביב גם ידעו את זה. ועליך יאמרו "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו".

ואם לך יש אלוקים אז 'אני ואתה נשנה את העולם'.

ומה עם איציק (שם בדוי) אתה שואל? תאחל לו בריאות איתנה, ותאמר לו בשמי שהוא לגמרי הפסיד...

דוד מור - פרשת חוקת תשע"ג

חרדקעל"ת ( - חרדים קובעי עיתים לתורה)

דוד מור

בעקרון לא רציתי לכתוב את המאמר הזה משום שהנושא חרוש מצוץ ופצוץ מכל כיוון, אך משום שהתערב בו סיפור מעניין על בחור מישיבת דרך ה' המעטירה!! נלאה אתכם שוב בפוליטיקה הדביקה וחסרת התועלת הזו...

זה מתחיל ביום שלישי של זה השבוע באולם השמחות "תמיר" בעיר הקודש ירושלים תובב"א, השעה 4:00 בצהריים, הבחור מ' בשיא העבודה. רגע, לא, סליחה, בואו נלך יותר אחורה...

זה מתחיל במוצאי חג השבועות האחרון. הרב גרינבוים מדבר בטון יציב עם כמה "חברים לדרך" בבית המדרש של הישיבה הקדושה על היחסים ה"רומנטיים" שלנו עם התורה. מ' מיודענו היה נוכח שם, השיח הנוקב של הרב הותיר בו רושם רב. מ' מחליט לקבל קבלה על עצמו בכדי לחזק את הקשר ה"רומנטי" שלו עם התורה הקדושה, ולכן החליט שהחל ממחרת, מלבד סדרי הבוקר הקבועים והמסכת הנלמדת עם הרב בעז מילר הי"ו, הוא יוסיף כמה רגעים של לימוד מסכת קלילה (מגילה, נניח לצורך העניין) מכמה רגעים מתים שלו בעבודה, בנסיעות, ובשבת קודש 'קצת'.

מ', שכחנו לציין, עוסק בתחום הצילום. הוא צלם ובדרך כלל 'עוזר צלם' של צלם ידוע שם בציבור החרדי, וכמו שכבר הזכרנו לעיל, בשעה 4:00 בצהריים באולמי "תמיר" בירושלים מ' מסיים להרים את מסך הבד של הסטודיו, מכוון את הפלאשים, מסמן לצלם שהכול מוכן וחסר רק את הכלה. לאחר חמש דקות הכלה ומשפחתה מגיעים, חסידים ירושלמים אותנטיים ממאה שערים, וכמו שאמרנו הבחור מתיישב, פותח את הגמרא ומתחיל את ההספק שהוא קבע לעצמו. אחרי כמה דקות הוא מרגיש פתאום מישהו עומד מאוחריו, מרים את הראש ומגלה את האבא של הכלה עומד ומתבונן בו. ואז הוא שואל "מה? מה זה? אתה לומד בעבודה?". "כן", עונה עוזר הצלם, "והיום אני מסיים ברוך ה' פרק שלישי רק מהזמן של ההמתנה למשפחות שיגיעו ומהזמן המת שבמצוה טאנץ העגמומיים והארוכים". "פששש..." אב הכלה מתפעל ואומר לבחור עם מכנס הכותנה הכחול וחולצת הפולו הלבנה, "אני מקנא בך! אני לא צוחק, אני מקנא בך! שכוייח ממש שכוייח..."

עברו כמה שעות, הייתה חופה, החתן והכלה סוף סוף ב"ה יצאו מהחדר יחוד, ה'פוייקער' מהדר במנהג ירושלים... לאחר השבע ברכות נושא כליו של הצלם שקוע בעבודה, ולפתע הוא מבחין במהומה סביבו, הוא מרים את העיניים (או יותר נכון מוריד אותן מהתקרה) ורואה אדם זקן ומכובד, הדור פנים, נראה כאדמו"ר או רב גדול, מוקף בעשרות חסידים ומתקרב לעברו. הרב ניגש אליו ובמפתיע מושיט את ידו, מתכופף לעברו ו...מוריד את כובע הסאמט הרחב וחושף כיפה גדולה המונחת על ראש שיבה שפאות הדורות מסתלסלות מצידיו, ואומר בעברית עילגת: "דריי (שלושה) פרקים במגילה! בשעות העבודה! אני מוריד בפניך את הכובע!"

מ' שכבר עובד זמן מה עם הציבור החרדי, רגיל שהוא והדומים לו מרגישים באירועים מסוג כזה כמו זבוב על הקיר... לפתע הוא מרגיש במרכז העניינים כשכולם מקיפים אותו ורב זקן מוריד בפניו את הכובע...

וכעת נחזור לפוליטיקה העבשה. בתקופה האחרונה הרגשנו מותקפים כשעל גבי לוחות המודעות התפרסם קמפיין קיטשי ומזעזע המציג את ה"מתאבדים על פרנסתם" כחרקים מזיקים שיש לקטול בדחיפות. רגשות אלו גם קיבלו ביטוי על גבי עלון זה בצורות שונות. הסיפור שקראתם מלמד אותי שההתמודדות הנכונה שלנו עם דה-לגיטימציה שמנסים כל מיני גורמים לעשות לציבור החרדים העובדים אינה על ידי כעסים, התקפות או תלישת מודעות באישון לילה... רק אם נוכיח שאנו אכן יהודים איכותיים המחוברים לתורה כל הזמן וקשורים אליה בקשר אמיץ, רק אז יבואו גם ירושלמיים ממאה שערים ובעל כרחם יורידו בפנינו את הכובע!