מפלצועס' לאהבה
מאת: בני שחר
זה היה לפני ארבע שנים...
באחד מימי עשרת ימי תשובה זה יהיה ארבע
שנים בדיוק.
דנדי זלצר מתקשר אלי ואומר לי, בוא לדרך
ה'. בוא לפגוש את הרב זה משהו אחר ממה שהכרת.
הגעתי לרחוב איבן דנאן 4 נכנסתי אל בית
המדרש וראיתי קבוצה של בחורים יושבים ומדברים, זה כשלעצמו לא היה חריג, קורה שבחורים
יושבים ומדברים. אבל הבחורים הללו, נראה היה שטוב להם נראה היה שכיף להם. היה באוויר
ריח של הוויה מיוחדת. זה היה מקום שמייד כשהגעתי אליו, חשתי כמיהה עזה להשתייך אליו,
להיות חלק ממנו.
ניגשתי אל הרב שישב לו במקומו ולאחר שבחן
אותי מכף רגל ועד ראש אמר לי, נו... גש אלי אחרי מנחה...
אחרי מנחה חיכיתי לרב כמובן עוד משך זמן...
כאשר לאחריו הוא אמר לי, אני צריך לצאת רגע תחכה לי נדבר אחר כך...
לאחר מספר שעות מצאתי את עצמי יושב עם הרב
במשרדו (היה לו משרד יפה פעם...) ומשוחח, פשוט משוחח. לא הייתה בי תחושה שמישהו מראיין
אותי זו גם לא הייתה תחושה של מבחן קבלה. התחושה הייתה שהגעתי למקום בו כבר קיבלו אותי,
לא משנה מי אני, שאר הפרטים הינם טכניים, לדעת האם אכן טובתי היא שאלמד בישיבה.
סיכומה של השיחה היה שהוזמנתי להגיע אל
הישיבה ליום כיפור הממשמש ובא.
ניסיתי להתחמק בשלל צורות, לא יכול, לארוצה,
לא מסוגל, הכל.. אך הרב עמד על דעתו, הוא אמר לי "תבוא ליום כיפור בישיבה, זה
שונה מכל יום כיפור אחר שהכרת". בלית ברירה הגעתי אל הישיבה ביום כיפור.
ציפיתי ליום מדוכא ומדכא, יום של צרחות,
יום שכל אחד מנסה לעלות בקול בכייתו על בכיית חברו. הייתי מבואס לחלוטין לקראת טורניר
הבכיות הזה.
אבל כשנכנסתי לבית המדרש לפני כל נדרי,
עמד משהו אחר באוויר. הייתה אווירה של רצינות, של כובד ראש, של הכרה בגדלות היום. דיכאון
לא היה אחת מן התחושות.
במהלך יום הכיפורים השתרשה בי תחושת אושר
עילאית, פתאום הכרתי זווית קלה אחרת של הקב"ה, הבנתי שהוא לא שוחט והוא לא איש
מפחיד שמחפש לשים לנו רגל אלא הוא פשוט אבא, אבא שהוא מלך. אשר המלכות שלו לא מתבטאת
בכך שהוא חזק יותר מאיתנו ושהוא לא שולט בנו באמצעות איומים. הוא מלך מן הסוג שמעדיף
לתת סמכויות לילדים שלו, מלך שאוהב לתת להם להרגיש שהם עושים דברים אוהב לראות אותם
מסופקים מן הדברים שהם עושים. מלך שאוהב להרגיש את החיבוק של הילדים שלו ולהעניק להם
חיבוק חזרה בדיוק כמו כל אבא.
כאשר הכתה בי התובנה הזו, הבנתי שגם אני
רוצה להיות במעגל האנשים שלא מפחדים מאביהם ומלכם, להיות מהאנשים שאוהבים אותו, להיות
מהאנשים שמרגישים את אהבתו בכל רגע נתון.
אז כן, לאחר ההבנה הזו, היו רגעים שהרגשתי
קרוב יותר לאבי ומלכי והיו רגעים שחשתי מעט מרוחק אבל תמיד תמיד אני יודע שהוא אוהב
אותי ואני אוהב אותו. ותמיד ברורה לי הדרך בה אצעד תמיד, דרך ה'.
מאחל אני לכולנו, כל בני הדרך, ולכל עם
ישראל שנזכה לכתיבה וחתימה טובה מתוך תחושת אהבה עילאית.
בני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה