מורנו ראש הישיבה - פרשת כי תבא

השמחה בעבודת ה'פרק מתוך הקובץ החדש  "לחזור בתשובה – לאן חוזרים?" שיצא לאור בימים אלו

   מאת מורנו הרב שליט"א

מבחן התשובה-שמחה יהודית

אם נרצה לבדוק את עצמנו במהלך תקופת התשובה או נרצה לסכם לעצמנו לאחר הימים הנוראים את ה"אלול" שלנו, נחשוב בכנות האם זכינו להתחבר מחדש לאלוקינו במעמקי הלב, והאם העמדנו מחדש את בנין האמונה שלנו, שממנו נשאב להמשך עבודת הלב שלנו במשך השנה?.

****

כשאנו מדברים על החיבור מחדש, אנו יכולים לבחון את עצמנו האם זכינו לכך במבדק מעשי מאוד יסודי.

אנו חייבים לשאול את עצמנו : האם אנו שמחים ומאושרים במצבנו החדש?

האם אנו מרגישים אושר ושמחה על עצם היותנו יהודים?

האומנם אנו מרגישים שמחה בעבודת ה' שלנו או שאיננו מרגישים  בה דבר?

 האם אנו מתמלאים שמחה כשאנו ממלאים את חובותנו הרוחניות או שאנו עושים אותם כמצווים ועושים?

 כדי להבין זאת, עלינו להגדיר לעצמנו מהו בעצם מקומה של השמחה בעבודת ה'?

התורה בפרשת כי תבוא מעמידה את החובה לעבוד את ה' בשמחה, ונימקה את הסיבה לעונשים והקללות על אי שמירת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"(דברים,כח,מז).

מדוע כל כך חשובה שתהיה לנו שמחה בעבודת ה'?

קשה להניח  שזו השמחה המוכרת לנו שבאה בשעה שהלב עולה על גדותיו והאדם נראה מחייך וזורח מאושר.

על היעדר שמחה שכזו, לא היה ה' מעניש, שהרי שמחה זו היא מצב נפשי מיוחד של אדם, שמחה האוחזת בו בשעות מיוחדות של חייו. אין סיבה להעניש אדם כשאינו מגיע למצב שמחה שכזה, במהלכם הרגיל של חייו ובכל מצווה שעליו לעשות.

עלינו להגדיר את עניינה של השמחה.

בדרך כלל האדם שמח כאשר הוא מקבל דבר שהיה חסר לו קודם. לכל אדם יש את השאיפות האישיות שלו, אם זה כבוד, משפחה, כסף ועוד וכשהוא משיג את שאיפותיו, הוא מתמלא רגש של שמחה.

מעבר לכל החסרונות שכל אדם מבקש להשלים לעצמו, קיים חסרון אחד יסודי ועמוק, זהו חסר שמלווה את האדם מהרגע שנולד.

כאמור, נשמתו של האדם שהיא חלק אלו-ה ממעל התנתקה ברגע לידתו של האדם ממקורה השלם.

מאותו רגע שהושמה נשמתו האלוקית של האדם בתוך גופו החומרי, היא שואפת לחזור ולדבוק במקורה האלוקי ובכך למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה בהיותה רחוקה ממקורה השלם.

היכולת של הנשמה למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה, היא רק ע"י קיום תורה ומצוות והתקרבות תמידית אל ה'.

קירבה זו שממלאת את חסרונה של הנשמה אמורה לגרום לאדם שמחה.

 לאחר ימי התשובה שבהם אנו שבים אל ה', אמורה נשמתנו להרגיש שמחה גדולה שהנה התמלא חסרונה הגדול והיא שבה ומתאחדת עם מקורה האלוקי.

"כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ ונשמתו נעימה עליו. והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים.

ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש. כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך"             ("אמונה ובטחון" אות ט')

שמחתו של בעל התשובה, מגיעה ממקום נוסף:

כשאדם שב אל עצמו ואל ה'אני' האמיתי שלו, הוא מתמלא שמחה טבעית של הרגשת שלימות וסיפוק עצמי, וככל שתגדל שמחתו של היהודי          בעבודת ה', כך  הוא יוכל לאמוד את רמת החיבור האמיתי שיש לו עם הקב"ה ולדעת שהוא אכן חזר בתשובה שלימה.

                *********************