חודש טסט
המקום: אולמי תמיר המפוארים.
האירוע: חתונה של חנוך ליפשיץ.
משתתפים בשיחה: אני וחבר שלי.
הוא בחור ישיבה החובש את ספסלי ביהמ"ד של אחת הישיבות המכובדות.
הרבה זמן לא נפגשנו. פטפטנו קצת "מה קורה", "מה נשמע" וכו'.
הוא סיפר לי בהתרגשות שהוא עומד לסיים מסכת בקרוב. ואז הוא שאל אותי מה אני עושה
בבין הזמנים. אמרתי לו "מז'תומרת, כרגיל, עבודה, לימודים, תפילות, פחות או
יותר כרגיל..." (לא משנה שאני מובטל עכשיו)
"ומה אתה עושה בבין הזמנים?!" שאלתי.
"לא משהו מיוחד. ישנים יותר, לומדים קצת, אתה יודע מה זה בחורי
ישיבות בבין הזמנים"
"ומה עם הסיום מסכת?!"
"אה... את זה אני לא עושה בבין הזמנים"
"למה?!"
"אתה יודע... בין הזמנים..."
ואז נפל לי האסימון.
ה'זמן חורף' שמשאיר טעם של עוד, הספקנו בו הרבה מאוד. מסכת שבת, הלכות
שבת, הבנו מה זה שבת. בסיכום, היה חורף מאוד מוצלח שנתן לנו הרבה והוסיף המון
לבנין הרוחני שלנו. ועכשיו מגיע בין הזמנים. אצלנו בישיבה בין הזמנים הוא לא כמו
של כל בחורי הישיבות, כי בחור הישיבה הממוצע שמתכנן להיות אברך יישאר בסביבה
תורנית גם אחרי החתונה. בשבילו בין הזמנים לא מהווה הכנה אמיתית לחיים, בגלל שכמו
שבישיבה שלו לפני החתונה היו לו סדרים בבוקר, בצהריים ובערב, כך גם בדרך כלל יהיה
לו אחרי שהוא יקים את ביתו.
לעומת זאת אצלנו בישיבה, הבין הזמנים הוא סימולציה לחיים האמיתיים
אחרי שנתחתן. הרי יום אחד נעזוב את הישיבה ולא תהיה לנו המסגרת, הסדרים והתפילות.
לא יהיו לנו רבנים צמודים שיראו לנו את הדרך. אז נצטרך להיות עצמאים ונצטרך לדעת
ללכת בדרך ללא הכוונה צמודה וללא מסגרת חיצונית ברורה. לכן בין הזמנים הוא מבחן
מעולה לחיים האמיתיים שלנו עם משפחה וילדים.
עם התובנה הזו אני יוצא לבין הזמנים ומקווה שאצליח באמת לעבור את
הטסט.
שלכם
דודי
טור מאד יפה, מסכים עם כל מילה, תודה!
השבמחק