גלגולי פורים
יעקב שאפנס
גלגולי הפורים שלי ארוכים הם. נעו מקוטב לקוטב, משמחה לעצבות, מדיכאון
לאושר, אבל את הטרנספורמציה הגדולה ביותר עברתי לאחר שהתחתנתי. הטיולים אצל נדיבים
(וחלקם שלא) מדלת לדלת, אצל כמה מתלהבים ואצל כמה מתאכזבים. אצל חלקם יוצאים
מעודדים ואצל חלקם נדכאים, אבל לפחות אצלי, המדד להמשך לא בהכרח היה סכום הכסף
(ושלא תבינו אותי לא נכון, הכסף חשוב...) אבל הדרך שבו בעל הבית קיבל אותנו, ואיזו
הרגשה הוא נתן לנו.
הגיע הזמן וזכיתי להתחתן. החתונה שלי הייתה שבוע אחרי פורים (כן, כן,
השבוע סגרתי 7 שנים...) שנה אחר כך הפורים שלי היה ממש אחרת. במקום לנהוג
יומיים רצוף עם ערימה של שיכורים, נהגתי רצוף מההורים שלי להורים של אשתי, במקום
לקיים משלוח מנות עם השוקו והלחמניה המסורתיים, התחלנו להתפנפן עם סלים וצלופן,
במקום לקיים מצוות משתה ושמחה לפחות בעשרה
בתים שונים מעדות ומנהגים שונים, קיימתי רק פעם אחת. השינוי הזה לא מנע ממני לבוא
לסעודת פורים בישיבה במוצאי יום (כ)פורים.
אבל עם השנים גם זה נתמעט וכיום הפורים שלי הוא די בורגני. כן, פשוט כזה. תפילה
בנץ, ביקורים של חברים וילדי הכיתה, יציאה לסעודת פורים, התבסמות, דברי תורה, שינה
והתפכחות בזמן למעריב.
זכיתי השנה בפעם הראשונה לארח צוות איסוף מהישיבה. לא הכרתי אף אחד
מהם לפני כן. אבל התחברתי מיד. ידעתי מראש כמה כסף אני הולך לתת, והאמת, הם לא היו
צריכים לשכנע אותי בחשיבות הגדולה לישיבה. אני יודע. אני זוכר את הקירות המתקלפים,
ואת המקלחות הקרות. התלונות והצרכים נשארו כפי שהיו. החבר'ה ישבו אצלי בסלון, אכלו
קצת, שתו קצת, החליפו כיפים עם הילדים שלי, ונשאבתי חזרה לימים שבהם הסתובבתי חדור
בתחושת שליחות, לאווירת הפורים ולאחווה של הבית שנקרא דרך
ה'. שיחה פשוטה על נוסטלגיה, ועל יעדי מבצע האיסוף. לרגעים ספורים חזרתי
לישיבה. הייתי אותו בחור שאוכל סדרה של סעודות פורים, הולך מבית לבית ומקוה לצאת
בהרגשה טובה. הפכתי לאותו אדם שנלחם על הבית שלו כי הוא רוצה עתיד טוב יותר. אני
לא גביר, אבל נתתי את מה שיכולתי, כי אני לא מכיר אף אחד שלא חרד על ביתו.
כשהחבר'ה יצאו התרפקתי לרגע על אותם שנים רבות בישיבה. המשך הפורים שלי היה זהה
לשנים קודמות, אבל כשאני קמתי (בקושי) לתפילת ערבית, "שמעתי" את קריאת
המגילה בישיבה וכשהלכתי לישון "רקדתי" במסיבה. על זה אין לי אלא לומר
תודה ליואל קלופפר, אהרן פינקוס, משה כהן, מוטי אטינגר ואשר גדי.
עד כאן להפעם,
יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה