יום שישי, 23 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א




חדש ימינו כקדם – חלק ג'

במאמרים הקודמים תיארנו את מסלול ירידתה של הנשמה לעולם והבהרנו את מקומה של הנשמה בגופנו .
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה כי רק התורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו. מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו האישי בעולם.

שמחת הנשמה
פעמים רבות בשלבי החיים אנשים שואלים את עצמם, האם באמת הם ממלאים את ייעודם בחיים, והאם התפקידים והעיסוקים שלהם הם חלק מהתפקידים והמטרות שאותם הם צריכים לממש בחיים כחלק מהתוכנית האלוקית המקורית שיועדה להם.
קשה לדעת דברים אלו ורק נביאי אמת שחסרים לנו בגלותנו יכולים לאשר את מימושם הטוב של החיים או להיפך.
אך קיים סימן מובהק שיכול לעזור ולהיות מצפן אמיתי שיצביע על הכיוון הכללי שהאדם צועד בו, האם הוא אכן המסלול הנכון האמתי המיועד עבורו משמים.
התורה בפרשתנו מעמידה את החובה לעבוד את ה' בשמחה, ונימקה את הסיבה לעונשים והקללות על אי שמירת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז).
מדוע כל כך חשובה שתהיה לנו שמחה בעבודת ה'?
קשה להניח שזו השמחה המוכרת לנו שבאה בשעה שהלב עולה על גדותיו והאדם נראה מחייך וזורח מאושר.
על היעדר שמחה שכזו, לא היה ה' מעניש, שהרי שמחה זו היא מצב נפשי מיוחד של אדם, שמחה האוחזת בו בשעות מיוחדות של חייו. אין סיבה להעניש אדם כשאינו מגיע למצב שמחה שכזה, במהלכם הרגיל של חייו ובכל מצווה שעליו לעשות.
עלינו להגדיר את עניינה של השמחה.
בדרך כלל האדם שמח כאשר הוא מקבל דבר שהיה חסר לו קודם. לכל אדם יש את השאיפות האישיות שלו, אם זה כבוד, משפחה, כסף ועוד וכשהוא משיג את שאיפותיו, הוא מתמלא רגש של שמחה.
מעבר לכל החסרונות שכל אדם מבקש להשלים לעצמו, קיים חסרון אחד יסודי ועמוק, זהו חסר שמלווה את האדם מהרגע שנולד.
כאמור, נשמתו של האדם שהיא חלק אלו-ה ממעל התנתקה ברגע לידתו של האדם ממקורה השלם.
מאותו רגע שהושמה נשמתו האלוקית של האדם בתוך גופו החומרי, היא שואפת לחזור ולדבוק במקורה האלוקי ובכך למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה בהיותה רחוקה ממקורה השלם.
היכולת של הנשמה למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה, היא רק ע"י קיום תורה ומצוות והתקרבות תמידית אל ה'.
קירבה זו שממלאת את חסרונה של הנשמה אמורה לגרום לאדם שמחה.
ימי התשובה שאנו נמצאים בהם, ימים שבהם אנו שבים אל ה', אמורה נשמתנו להרגיש שמחה גדולה שהנה התמלא חסרונה הגדול והיא שבה ומתאחדת עם מקורה האלוקי.
שמחתו של בעל התשובה, מגיעה ממקום נוסף:
כשאדם שב אל עצמו ואל ה'אני' האמתי שלו, הוא מתמלא שמחה טבעית של הרגשת שלימות וסיפוק עצמי, וככל שתגדל שמחתו של היהודי בעבודת ה', כך הוא יוכל לאמוד את רמת החיבור האמתי שיש לו עם הקב"ה ולדעת שהוא אכן צועד נכון בדרך שלימדו את נשמתו באותם ימי 'קדם' לפני רדתה לעולם.

שמחת התשובה
כתבנו בעבר על עניינה של התשובה  (בקונטרס 'לחזור בתשובה- לאן חוזרים? ) :
א. שעניין התשובה אינו משהו כפוי מבחוץ, והתשובה אינה מעשה מסוים שצריך לעשותו או הנהגה מסוימת שצריך להגיע אליה.
התשובה היא תהליך של שיבה רגשית אל האלוקים. כל אדם ע"י התכוונות עצמית מודעת, יכול למצוא את דרכו המיוחדת לקשר הרגשי הכול כך חשוב עם הקב"ה.
ב. שיבה זו אל הקב"ה מביאה בעקבותיה שיבה של האדם אל עצמו האמתי - אל האני שלו, ואל תפקידו בעולם שנצרב בו בימי הקדם של ראשית התהוותו, בשורש הנשמה האלוקית שבתוכו.
ג. כששב האדם אל עצמו וחי את חייו בדרך הנכונה שנקבעה לו בתחילת בריאתו, הוא מתמלא שמחה וסיפוק מחייו והוא שמח ומאושר בעצם היותו יהודי ובעבודת ה'.
החזרה בתשובה אינה מחייבת צורת חיים שיש בהם עצבות , דיכאון או אימה ופחד. לחזור בתשובה היא החזרה אל חיקו של ה' ועל מקומו של ה' נאמר בתהילים:
 "עוז וחדווה במקומו".

נמצאנו אומרים שהסימן לחזרה בתשובה נכונה ויעילה היא מצב השמחה הפנימית והרגיעה הנפשית שנמצא בה הבעל תשובה בתהליך תשובתו.
בנין התשובה הזה הנפרס בפנינו, מאיר הוא מתוך הפסוק בתהילים (צ"ז י"א) הנאמר בליל התקדש יום הכיפורים:
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
אור ה' הזרוע בכל נשמה ונשמה, שאותו זוכה הצדיק לשוב ולהאיר בליבו, מביא אותו לישרות הלב ולהנהגות הנכונות בחיים, הנהגות ודרך חיים שממלאים  אותו שמחה.


דבר העורך- אהרן זיידמן



"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" הפיוט המסורתי שפותח את ימי הסליחות מלווה במנגינה ישיבתית מוכרת תמיד מעורר בי זכרונות של ספק לילות-ספק בקרים אלוליים שצינת השחר מלווה אותם. הייתי נוהג ללכת עם אבי למנין שהתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת הגר"א בבית וגן וחלק גדול ממשתתפיו ה"יקיים" היו יהודים שהמלחמה השאירה בהם חותם של מספר על היד. האווירה היתה מיוחדת- מן געגוע וחיבור לעולם שאבד יחד עם הבנה לסודו של חודש אלול והאהבה האלוקית ששופעת בו. "דרשו ה' בהמצאו". השנים חלפו ומכל גיבורי הרוח ההם נשארו בודדים, הזקנה-נהוג לומר-היא מחלה שאף אחד לא מצא לה תרופה. עברתי מסע בין תחנות חיים שונות שבחלקן פגשתי גירסאות עגומות ומאיימות לחודש אלול. כשהגעתי לישיבה וסיבוב חדש של סליחות הגיע הרגשתי מועקה, ה"א-ל-ו-ל" הישיבתי ניצח את זיכרונות הילדות ופחד בלתי מוסבר השתלט על ישותי. המאמר של הרב לפני הסליחות (מדוע "אומרים סליחות" ולא "מבקשים סליחות") הפתיע אותי. אירועי אלול-תשרי פתחו סדק בחומה שנבנתה על ליבי. ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד... עשר שנים חלפו במרוצה ואירועי אלול-תשרי בישיבה מהווים תמיד אבן יסוד לשנה חדשה שמפציעה בפתח.

******************* 
ישנה מצווה בפרשה "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך וכו' לא תניף עליהם ברזל". כאשר בונים מזבח לה' צריך להזהר שלא להניף ברזל על האבנים, אחרת הן נפסלות משימוש בהן לבניה. "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" – אומר שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר זצ"ל- "ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". בבניית המזבח הזה יש לנו לנהוג במשנה זהירות שלא להניף על אבני בנינו ברזל. יש  לחפש אבנים שלמות, בלתי פגומות מתחת לפני הקרקע (עי' מדות ג-ד). ובהן לבנות- מזבח שאשו תוקד ולא תכבה. אבנים קטנות, אבני דרך, שאספנו במשך השנה מרגעים של קושי והתמודדות ומרגעים של הצלחה ואפילו מרגעים של כשלון מהוות את חומר הבניה שאתו נבנה את המזבח האישי. ובתנאי אחד- שלא נניף עליהן ברזל. שלא נשפוט את עצמינו בחומרה כזו. שהרי אבנינו- אבנים שלמות הן. מגיע לנו קרדיט על השנה הזו. 

שבת שלום, 
אהרן

חוות החיות-הלל עזרא



אי שם בחור נידח בבריטניה מתאספות חיות החווה של מר ג'ונס באסם ומצפות למוצא פיו של החזיר הזקן. זו הסיטואציה הפותחת את ספרו של ג'ורג' אורוול - חוות החיות.
מאיור - החזיר הזקן - מסביר לחיות החווה הנבערות כמה חייהם קשים, מרים ובלתי מתגמלים תחת שוטו של ג'ונס ומציע להם לבצע מהפכה ולסלק אותו מהחווה. באותו לילה מת הזקן ולאחר כמה ימים מגורש מר ג'ונס בבושת פנים ואת מקומו בניהול החווה תופסים החזירים הנחשבים בספרו של אורוול לחיות אינטלגנטיות ומשכילות (...)
בתחילה הכל נראה ורוד: מוכרז על שויון מלא בין החיות, נחקקים חוקי גזע כנגד בני האדם ואף מוציאים מחוץ לחוק מעשים המאופינים כאנושיים מידי (חיה לא תלך על שתיים ולא תישן על מיטה...). חוקי החווה החדשים מותזים בסיד על קיר האסם תחת הכותרת "כל החיות שוות". כולם אהובים, ברורים ונחמדים זה לזה - שלא לומר: פרודוקטיביים מבעבר. החיים בחווה מתנהלים על מי מנוחות תחת שרביט הנהגתם של נפוליאון החזיר השחור ושלג החזיר הלבן ואף מתחילים לשלוח את יוני החווה להעביר את הבשורה לשאר החיות.
האיזון מופר כאשר יש סיכסוך בין שלג לנפוליאון ומסתיים כשזה האחרון מסלק את שלג בבושת פנים ובחווה מתחיל משטר חדש. לאט לאט מקוצצות מנות האוכל, מתקצרות שעות השינה וממש כמו אצל פרעה - העבודה קשה יותר ותובענית עד כדי אבסורד. לא זו אף זו אלא שלאט לאט מגלות החיות כי החזירים מופלים לטובה: הם פחות עובדים ויותר "מנהלים" (לנהל הכי קשה), הם ישנים יותר מכולם (כדי לצבור כח לעבודת הניהול המתישה), באים במגע עם בני האדם (לצרכי ריגול - אלא מה...) והגרוע ביותר מבחינת שאר החיות, החזירים מתחילים להדס על רגליהם האחוריות והדבר האחרון הוא מעשה אנושי בלתי נסלח המריץ את החיות אל הקיר האחורי של האסם שם הם מגלים שלמשפט המקורי "כל החיות שוות" נוספה באופן מסתורי פיסקה נוספת "אבל יש חיות השוות יותר".
ההמשך היה גרוע מששיערו החיות. נפוליאון התחיל לנקוט בעונשים קשים ואכזריים במיוחד והגיע לשיא כאשר צינצנת חלב נעלמה ממזווהו העשיר עד כדי שערוריה ומשפט השדה שנערך בעקבותיו. הכבשה שהודתה במעשה נשחטה יחד עם חברותיה ששתקו ולא רצו להלשיו לקלגסיו הנאמנים של נפוליאון. הסוס הסביר לחיות ההמומות שנפוליאון אוהב בכל מאודו את חיות החווה ורק טובתם נגד עיניו. הכבשים שנשחטו לא משו מחלומותיו כל הלילה ומיטתו (מיטתו?!...) הוספגה בדמעות. אבל מה לעשות, המעשה חמור מאד והם לא יכולים להבין את שיקוליו של המנהיג הגדול שדעתו רחבה משלהם.
המנהיג הגדול המשיך להציף את החווה במעשי רצח ועונשים ואת מיטתו בדמעותיו הרחומות. הכבשים כבר לא התפלאו ולמעט מספר סוררים שמיאנו להכיר בטובו האינסופי של המנהיג התיישרו כולם מאחוריו - לא משנה מה עשה וכמה הרשיע. החיים בחווה נמשכו כך לעד ובכך מסתיים הספר.
מקובל לזהות את הסיפור כאלגוריה למשטרו של סטלין (החזיר נפוליאון) בברית המועצות ואת התוכן כביקורת נוקבת של אורוול כנגד הקומוניסטים (החווה) שהתיימרו לפתור את הבעיות של משטר הצארים באמצעות המהפיכה הבולשביקית (החזיר הזקן) וסופם שהחמירו את המצב כאשר השיוויון לא היה שוויון ובשעה שפשוטי העם רעבו ללחם (חיות החווה), אבירי השילטון (החזירים) התפנקו, שלא לומר התחזרו, עם כל מה שיכלה להציע באמת הכלכלה שלהם.
אני דוקא מזהה את הספר כמשל לדבר רלוונטי יותר והאמת, בעבר חשדתי ברצינות שלכך התכוון אורוול.

מנחשים?

מעשה שהיה- סיפור רבי עקיבא גרסת 2016

 "אז אתה מבין כבוד הרב? אחרי כמעט שלושים שנות נישואין היו לנו קצת בעיות בשלום בית" כך פתח היהודי באוזני הרב פייבלזון לפני כמה שבועות- "אשתי שלחה אותי לרב אחד באזור רחוב שמואל הנביא שאמרו לה שהוא מבין בשלום בית. הלכתי. לא אהבתי את העצות שלו כ"כ. יצאתי החוצה ופתאום אני רואה חיידר. עכשיו תבין כבוד הרב, גדלתי בחינוך דתי וכך גם חינכתי את ילדי. אבל אני אדם פשוט, מעולם לא למדתי תורה ברצינות וודאי שלא גמרא. אני מסתכל מהחלון ורואה ילדים בכיתה ו' לומדים גמרא. התחשק לי גם. נכנסתי וביקשתי רשות מהמלמד שלהם להצטרף וברוך השם הוא הסכים. למדתי איתם שנתיים כבוד הרב, אתה מבין?" האיש מוציא מתיקו מחברות ומבחנים של חיידר כיתה ו'. "בסוף השנה בא אלי המלמד ואמר לי שעכשיו אני לומד גמרא מספיק טוב שכדאי שאמצא לי בית מדרש ללמוד בו עם חברותא. אני יכול להצטרף אליכם הרב"?

בדרך ההלכה- הרב חסידים שליט"א



שאלה:
שלום כבוד הרב,
ברוך השם השנה קיבלתי על עצמי להתחזק באלול ובעשי"ת בשמירה ובהקפדה על הלכות שבת. רציתי לברר שתי נקודות שלא ברורות לי לגמרי:
א.האם ובאיזה אופן ניתן להסתרק בשבת?
ב. האם ובאיזה אופן ניתן להשתמש במגבונים לחים בשבת?

תשובה:
א.צריך לדעת שהמשנה ברורה נקט באיסור סירוק בשבת שהוא איסור דאורייתא של תולש, דהיינו תלישת שיער. אמנם אין כוונת המסתרק להשיר לעצמו שיער אך כיוון שבהכרח תוך כדי הסירוק נתלש שיער הרי זה פסיק רישא, וכותב המ"ב שהוא פסיק רישא דניחא ליה מאחר שנח לו שהשיער המדולדל נתלש מתוך ראשו. לכן הדרך היחידה להיות בטוח שאינו עובר באיסור זה הוא להסתרק במברשת רכה ועדינה שבוודאי אינה גורמת לתלישת שיער.
ב.במגבונים לחים ניתן להשתמש בשבת לצורך ניקוי תינוקות (כך סתימת רוב הפוסקים בני זמננו), אולם יש להקפיד בשעת השימוש לא ללחוץ בחזקה על המגבון.

שבת שלום ומבורך.


לשאלות: 054-8422-777

שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן




שאלה:
שלום הרב,
אני בחור חדש בישיבה ולא יצא לי להכיר את הרב כ"כ אבל אהבתי את הגישה של הרב מהטור בעלונים של זמן קיץ. רציתי לשאול שאלה שמציקה לי: אני מרגיש בחודש אלול צורך לפתור בעיות של 'בין אדם לחבירו' שנוצרו במשך השנה, יש לי חשש שאנשים לא יפרשו נכון את בקשת הסליחה שלי ויראו בזה חולשה. מה הרב מציע?

תשובה:
שלום וברכה
אני שמח שאתה נהנה לקרוא את הטור, זה תמיד נעים לשמוע ונותן כח.
המוכנות שלך להתקדם ולטפל בכמה דברים המפריעים להתקדמות בדרך, היא כבר גבורה גדולה. מבלי להכיר אותך באופן אישי אני חש הערכה וכבוד כלפיך בשל כך.
ישראל עם קדושים ובמיוחד בתקופה מיוחדת זו של הכנות לשנה החדשה, יש לי תחושה שאנשים סביבך דוקא יעריכו את המאמצים שאתה עושה ואפילו אולי קצת ילמדו ממך.
אתה בודאי אומר לעצמך, איזה נאיבי הוא, הוא לגמרי לא מכיר את המציאות היום... יתכן שאתה צודק, אבל אני חייב לומר לך משהו, יש גם כמה מעלות קטנות להיות נאיבי. האמון שתתן בשינוי, האמון שתתן בעצמך והאמון שתתן באחרים, הוא היחיד שמסוגל להניע את המערכת הזו קדימה.
דמיין לעצמך שלא היית מאמין ביכולת שלך להתקדם ולהשתנות, נכון שזה מסלול התרסקות? אז אני אספר לך סוד קטן, גם החברים שלך מרגישים כך כלפי עצמם.. וכשכל אחד מרגיש כך כלפי עצמו למה שלא נרגיש כך גם כלפי אחרים. כמו שאנחנו רוצים שינוי כך גם הם, רק שלפעמים ישנם כמה מחסומים קטנים כמו הבושה שלך (או שלהם...) שמפריעים לנו לעשות את הצעד הראשון. אבל אם אתה כבר אזרת אומץ כפי שהבנתי ממך, אז מכאן ואילך זה יכול להתגלגל רק לטוב...
אז אם אקצר את כל המלל הזה למשפט אחד, החברים שלך פשוט מחכים לזה ומסתבר שגם מעריכים את זה.
אז שתהיה לך הצלחה גדולה ושנה נהדרת.

זאבי קצנלבוגן


והסנה, איננו אכל... –אבריימל ל.



א
מה בצע יש
במלחמות, ובאש.
מה התכלית?
אינני מצליח להחליט...

סביבי שורקות התאוות,
נורות ללא הפוגה.
האש בליבי בוערת,
וזרדים מוספים למדורה.

עשן יוצא מהארובה,
מיתמר ממעל לבן הערובה...
האש משתוללת,
והסנה, איננו אכל.

מכל עבר סלעי בזלת,
זכר ללבה מתפרצת.
נשמות עשוקות,
חטאים ועוונות.

ב
זהו מרדף אינסופי.
מאה עשרים שנה בשופי.
של מנוסה מיצרנו הרע,
של בריחה מהמדורה.

דווקא בחלקי נפלה המשימה.
לרוץ תמיד כאילה בהולה.
להתגבר, לנוס.
ולעיתים-ליפול אנוס.

מה אעשה ותש כוחי,
אש קדחה באפי,
וככלות הכל-זהו צורך בסיסי...

הקבצן בלב מנהטן- הרב משה ולדר



אייבי היה איש עשיר,
אפילו יש שיאמרו עשיר מאד, הוא עבד כברוקר בבורסה במנהטן וצבר מוניטין של ממש בתחום ההשקעות,
כיאה לברוקר, אורח החיים שלו היה צמוד למדד, כלומר אל הצג מלא המספרים שהראה בכל העת את נתוני המניות המתעדכנים מעת לעת, וכך הוא סיגל לעצמו אורח חיים שמאפשר את הדבר, מה שכלל בין השאר ארוחות חפוזות ולא בריאות חוסר שינה וצריכה מופרזת של אספירין,
באותו בוקר אייבי ישב ברכב השרד שלו, מדדה באיטיות אחר התנועה המזדחלת, ואינו גורע את עיניו מהצג הממוספר, הכל קרה בבת אחת, הוא חש כאב חד בחזהו, והכרתו התערפלה, התקף הלב הזה היה אחד מהדברים שרופאו האישי הזהיר אותו מפניהם, בעקבות אורח החיים הנוראי שלו ועכשיו הכל הסתחרר סביבו והוא שקע אל תוך העלטה,  
כשהתעורר הוא היה באמצע הרחוב, אבל איכשהו זה לא היה הרחוב שבו היה קודם במכוניתו המהודרת, הרחוב נראה שונה באופן מוזר מכל מה שהכיר,
הוא הרגיש שהכאב החזק בחזהו שכך, וזה היה סימן טוב, אבל לא היה לו שום מושג איפה הוא נמצא, שזה לא היה סימן כל כך טוב,
ראשו כאב, והוא חש צמא נוראי, ברחוב המוזר היתה חנות מכולת קטנה,
מזה זמן רב שהוא לא ראה חנות מכולת, בזמן האחרון הוא עשה קניות רק דרך הטלפון,
הוא נכנס אל החנות הקטנה, והמוכר הקטן הנהן לכיוונו מאחורי הדלפק, אייבי שאל אותו איפה בקבוקי המים המינרלים, והלה כיוון אותו בהוראות קצרות, אייבי לקח בקבוק אחד וחיטט בכיסו בחיפוש אחר מטבעות, הוא מצא רק שטר של עשרה דולרים והניח אותו במהירות על השולחן, אתה יכול לשמור את העודף, הוא אמר למוכר בחביבות ופנה ללכת,
היי,היי, אמר המוכר וסימן לו לעצור, מה אני אמור לעשות עם הנייר הזה?
אייבי חשב שהוא צוחק, אז הוא הנהן לכיוונו והמשיך הלאה, כשזה התייצב מולו וברצינות תהומית חסם את דרכו החוצה,
מה עם שמחה? שאל אותו המוכר, אני לא מוכר בהקפה אתה יודע, בעיקר לאנשים זרים,
מה שמחה, התבלבל אייבי, שילמתי לך הרגע עשר דולר,
מה, הנייר הזה? מה אני אמור לעשות איתו שאל המוכר בחשדנות, אני מוכר רק בחיוכים, לא שום דבר אחר, אולי לפעמים גם בבדיחה טובה, אבל אין לי מה לעשות עם ניירות,
אייבי הסתכל עליו ולא ידע אם לצחוק או לבכות,
זה, הוא אמר לו באיטיות של תיירים, והצביע על השטר שנח על הדלפק, כסף, מכיר כסף? , אז זה כסף, שילמתי לך כבר, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני וממש אין לי כח לבדיחות עכשיו, אז קח את זה וזהו,
תגיד לי אתה צוחק עלי? נתרתח המוכר, או שתחייך או שתחזיר את הבקבוק אל המדף, מה זה השטויות האלה שאתה קורא להם "כה-סף" (הוא אמר את זה נורא מוזר),
אייבי התייאש, איך... איך משלמים פה? הוא שאל באיטיות,
 משלמים פה באמצעות שמחה, ענה לו המוכר, הוא אמר את זה כאילו הוא מדבר עם ילד בן שלוש, אני לא מאמין שאני אומר את זה, אתה נראה לי אדם שמכבד את עצמו, אתה לא יודע שמשלמים פה עם שמחה?
מה זה שמחה? שאל אותו אייבי בחוסר אמון, איך משלמים עם זה, כאילו... זה רגש נראה לי, לא?
בחיוכים, בצחוקים, הגיב המוכר בטון של גננת, אני מקבל בדיחות רק אם זה מעל חמש מוצרים, כי לא שווה לי להפעיל את הבדחן על פחות,
תגיד לי, הוא שאל בחשדנות לאחר שקלט שאייבי באמת לא מבין, אתה באמת לא יודע את כל הדברים האלה? מאיפה אתה?
אני ממנהטן, אמר אייבי, וזה אחד הדברים הכי מגוחכים ששמעתי בחיים, אין אצלכם כסף?
 אתה מתכוון לנייר הזה? שאל המוכר,
כן זה, אמר אייבי בחוסר סבלנות, הנייר הזה, יש לי בחשבון הבנק הרבה ממנו, אני נחשב לאדם עשיר, אנשים עובדים חיים שלמים כדי להשיג את הנייר הזה, מלחמות פורצות בגללו, אנשים מתים, זה כסף,
ואתה אומר שאני נשמע מגוחך? שאל המוכר, מה יש לי לעשות עם ניירות? לקנח את האף? עם שמחה  עוד אפשר להתקדם בחיים, להיות מאושר,
ובכל מקום קונים רק ב...שמחה? המשיך אייבי להקשות, גם בחו"ל? כן, השיב המוכר, רק שיש הבדלים בין איכויות החיוכים של התרבויות השונות, מה שיוצר הפרשים בין שווי החיוך שלנו לשווי חיוך-חוץ , באופן כללי החיוך שלנו עומד היום על שער של כוס וחצי חלב לחיוך ממוצע שזה בסין למשל יוצא שתיים וחצי כוסות כי הם מחייכים גם עם העיניים,
אה, ככה אתם מודדים את זה ביחס לכוסות חלב? שאל אייבי, ולמה דווקא חלב? אה, אמר המוכר, זה כי... טוב, זה צריך לשאול כלכלן מומחה, טוב, מה בעצם אני מתווכח איתך, אתה רוצה לחייך לי או לא?
מה, פשוט לחייך? שאל אייבי , כן, ענה לו המוכר בקוצר רוח,
אייבי חייך אליו חיוך נבוך, איך זה? הוא שאל
זה חיוך מזוייף, רטן המוכר, אתה רוצה שיעצרו אותך? מסתובבים הרבה חיוכים כאלה בשוק, המשטרה רק מחפשת את המקור, שמעתי לפני כמה דקות , על מישהו פה באיזור, שחזר מהרופא שיניים אחרי הלבנה, ועצרו אותו במקום על הלבנת הון, יכול להיות שהשוטרים עדיין באיזור, אז אל תסבך אותי, תחייך וזהו,
אייבי ניסה לחייך עוד כמה פעמים, והמוכר רק ביטל אותו בהינף יד, העניין הוא באמת לשמוח, הוא הסביר לו, ולהעביר את תחושת האושר שלך אל האחר, זהו מהות התשלום, על זה מתבסס כל המסחר בעולם שלנו, אני לא מאמין שאני צריך להסביר את זה...
טוב, תספר בדיחה, ביקש אייבי, כך אולי אני אצליח לחייך באמת,
שאני אספר לך? שאל המוכר, למה מה קרה? אתה קונה ממני, לא אני ממך, אולי אתה רוצה שאני גם אצחק בשבילך, לא, לא, לא אדוני "העשיר" אין לי שמחה מיותרת, יש לי ילדים בבית,
אייבי הרגיש שאם הוא לא ישתה בדקות הקרובות הוא פשוט יתייבש, הוא לא האמין שכל הכסף שהוא צבר פשוט לא שווה כלום במקום המוזר הזה שהוא הגיע אליו, וכל זה ממש לא גרם לו לרצות לחייך, זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש נזקק, והכל בגלל שמחה מטופשת שכרגע לא ממש רבצה לפתחו,
הוא יצא אל הרחוב, כאב הראש שלו התחזק, הוא צנח שוב אל הרצפה באפיסת כוחות, והחל לבכות, הוא הרגיש אבוד, מישהו עבר לידו וזרק לו חיוך קטן שקצת עודד אותו,  
מתוך עירפול החושים שאפף אותו, הוא חישב שבעולם המוזר שהוא הגיע אליו, האדם הכי שמח והכי מאושר הוא בעצם האדם הכי עשיר, ואילו אדם  חסר שמחת חיים אפילו יחזיק בכיסו אלפי שטרות ירקרקים, אינו אלא האדם העני ביותר, מה שהזכיר לו איזה משפט של חז"ל שפעם לימדו אותו בבית הספר, בזמן שהעסקים שלו היו בעיקר סביב רכישת קלפים וגולות, הוא לא זכר את המשפט עצמו, אבל המשמעות שלו בודאי היתה קרובה למציאות שנפל אליה עכשיו,
אייבי, עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה,
הוא התעורר ברכבו המפואר והנוצץ כאשר מסביבו התקהלו הרבה אנשים זועמים, שניסו להבין מדוע הוא אינו נוסע,
הוא מישש את חזהו בבהלה , ובדק אם הלב בסדר, הכאב שכך,
הוא סימן לאנשים שמסביבו שהכל בסדר והמשיך ליסוע,
הצג מלא המספרים צפצף נואשות, אבל כרגע הוא ממש לא עניין אותו, הוא השתיק את המכשיר הקטן ופשוט חייג הביתה.


יום שישי, 16 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א


חדש ימינו כקדם – חלק ב'

את חלקו הראשון של המאמר פתחנו בשאלה הבאה:
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת בפי כל, ואפילו מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה ונבהיר לעצמנו - לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור ?
התחלנו להבהיר את מקומה של הנשמה בגופנו ובמאמר זה נמשיך להגדיר את תפקידה של הנשמה.
הבה נלמד סוגיה עמוקה ויסודית במהותה של נשמה.
אם נרצה לעקוב אחרי רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם, עלינו ללמוד בשימת לב את דברי הגמרא הבאים (נדה ל ע"ב):
"דרש רבי שמלאי: הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר "מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדים אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".
בדברי חז"ל אלו יש להתבונן במספר דברים:
א. מהו עניינו של הנר הדלוק על ראשו של העובר?
ב. מדוע מלמדים את העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכול?
ג. מהי פישרה של השבועה שמשביעים את העובר?
ד. מהו עניינה של הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?

תפקיד אישי
אנו מגלים בדברי חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה - ("נר מצווה ותורה אור").
רק תורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
כמו כן, הראו לנו שם את תפקידנו האישי כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית וטבעו בנו את הידיעה, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן מושלם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו.
רק קירבת אלוקים המיוצרת ע"י עמל לימוד התורה וקיום המצוות יכולה לאפשר לנשמה, שהיא החלק האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו ולהחזיר לו את האבדות הרוחניות שאיבד בהגיעו לעולם.
(זה לשון הזוהר (בתיק"ז תלו, ב): ואי אשתדל בה, אדכיר ליה כל מה דהוו אולפין ליה במעי אמיה" ובתרגום ללשון הקודש - ואם ישתדל בלימוד התורה, יזכירו לו כל מה שלימדו אותו במעי אמו).
משמעותה של השבועה הנוראה שמשביעים כל עובר ברחם, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו, לא ימצא היהודי מרגוע אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים.
("וגם הנפש לא תמלא" (קהלת פ"ו) - משל לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום לפי שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? לפי שהיא מן העליונים" - מסילת ישרים פ"א).
שבועה זו שנשבענו, עומדת ביסוד המצפון היהודי שפועם בכל אחד מאתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת חוסר השקט והנחת מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.

"כקדם"
מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו בעולם, המתוארים בדברי חז"ל שזה עתה פירשנו.
אל ימים אלו מתגעגע גם איוב במאמרו הנ"ל ואומר: "מי יתנני ירחי קדם כימי אלו-ה ישמרני", ימים נפלאים במחיצתו של אלוקים.
אם נרצה להבין יותר ו"להוריד" אלינו את האמור נוכל גם להבין שימי קדם אלו הם כלשון רבותינו הראשונים (רבנו תם ב"ספר הישר" - שער ו') "ימי האהבה".  בימים אלו אנו מרגישים בקרבת אלוקים ובאהבתו. בימי אהבה אלו חש האדם שהוא הולך בדרך הנכונה והוא מלא שמחה וסיפוק בעבודת ה'.
כאמור, ההרגשה הזו נובעת מהיותה של  הדרך הראויה לנו מתוקף תפקידנו הייחודי בעולם, טבועה ומושרשת בנשמתנו.
הנשמה היא "מצפן טבעי" המאותת לנו כשאנו צועדים בדרך הנכונה. היא רגועה ומגיעה אל סיפוקה רק כשהיהודי "מזין" אותה באוכל הרוחני המתאים לה.
משמעותם של החיים בחטא, היא ההתנתקות שלנו מהאלוקים הנמצא בתוכנו, ובעקבות כך אנו מתנתקים גם מעצמנו, מהאני האמתי שלנו, מהאני הטוב והטהור שרוצה לעשות רק טוב.
בכל פעם שאנו עושים עבירה או נכשלים במידות רעות של כעס, גאווה וכדומה. אנו "מעבים" את הגוף ואז לנשמה הטמונה בנו קשה להאיר לנו את הדרך הנכונה.
העבירות משכיחות מאתנו את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו והן גורמות להתנתקות מעצמנו ומהאני הטוב והאמתי שלנו.
כאמור, תפקידנו הושתת על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו בהיותנו ברחם אמנו, אשר למרות ששכחנו אותם, הם קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.
אם איננו הולכים לאורה של נשמתנו ואיננו נשמעים לקולה הבוקע מתוך הלב, אנחנו מתרחקים מהדרך שנקבעה לנו בראשית יצירתנו ומאבדים כיוון.

קריאה אלוקית להתחדשות
ימים אלו של התנתקות הרחוקים מהרגשות של אמונת הלב נקראים גם "ימי השנאה".
בימים אלו אנו מרגישים שלא הולך לנו, אנו עצובים, עבודת ה' שלנו נעשית בעייפות ולאות ואין לנו "טעם רוחני" בתפילה ובשאר מצוות.
חשוב להדגיש שתקופות אלו בחייו של אדם הן דבר טבעי ומצוי שאין צורך להיבהל מהן.
אנו צריכים לראות בימים אלו "קריאה אלוקית" להתחדשות ולהתרעננות.
פסק זמן וחשיבה מחודשת על אורחות חיינו אמורים להחזיר את החשק והטעם בעבודת ה' שלנו.
אך כשימי השנאה הללו הם ארוכי טווח, עבודת ה' שלנו חדלה להיות מלאת רגשות אמונה ודבקות, והמעשים שלנו רחוקים מחוקי החיים שאלוקים השריש בנשמתנו, אז דרושה כאן חשיבה אמיצה ומאומצת שתעצור ותבדוק מחדש את היסודות המוכרים לנו באמונה שעליהן מושתתת כל עבודת ה' שלנו. "תפקידה של הנשמה":