במאמרים הקודמים תיארנו את מסלול ירידתה של הנשמה לעולם
והבהרנו את מקומה של הנשמה בגופנו .
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד
מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד
הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני,
נר שהוא בעצם תלמוד תורה כי רק התורה יכולה להאיר את משעולי החיים
האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים
של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי
בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף
כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה,
לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו,
כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו
המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות,
נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות
שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה
האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות
מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו
מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד
נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו. מעתה אנו מבינים,
שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים,
ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו האישי בעולם.
שמחת הנשמה
פעמים רבות בשלבי החיים אנשים שואלים את עצמם, האם באמת הם ממלאים את
ייעודם בחיים, והאם התפקידים והעיסוקים שלהם הם חלק מהתפקידים והמטרות שאותם הם
צריכים לממש בחיים כחלק מהתוכנית האלוקית המקורית שיועדה להם.
קשה לדעת דברים אלו ורק נביאי אמת שחסרים לנו בגלותנו יכולים לאשר את
מימושם הטוב של החיים או להיפך.
אך קיים סימן מובהק שיכול לעזור ולהיות מצפן אמיתי שיצביע על הכיוון
הכללי שהאדם צועד בו, האם הוא אכן המסלול הנכון האמתי המיועד עבורו משמים.
התורה בפרשתנו מעמידה את החובה לעבוד את
ה' בשמחה, ונימקה את הסיבה לעונשים והקללות על אי שמירת התורה: "תחת אשר לא עבדת
את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז).
מדוע כל כך חשובה שתהיה לנו שמחה בעבודת
ה'?
קשה להניח שזו השמחה המוכרת לנו שבאה בשעה
שהלב עולה על גדותיו והאדם נראה מחייך וזורח מאושר.
על היעדר שמחה שכזו, לא היה ה' מעניש, שהרי
שמחה זו היא מצב נפשי מיוחד של אדם, שמחה האוחזת בו בשעות מיוחדות של חייו. אין סיבה
להעניש אדם כשאינו מגיע למצב שמחה שכזה, במהלכם הרגיל של חייו ובכל מצווה שעליו לעשות.
עלינו להגדיר את עניינה של השמחה.
בדרך כלל האדם שמח כאשר הוא מקבל דבר שהיה
חסר לו קודם. לכל אדם יש את השאיפות האישיות שלו, אם זה כבוד, משפחה, כסף ועוד וכשהוא
משיג את שאיפותיו, הוא מתמלא רגש של שמחה.
מעבר לכל החסרונות שכל אדם מבקש להשלים
לעצמו, קיים חסרון אחד יסודי ועמוק, זהו חסר שמלווה את האדם מהרגע שנולד.
כאמור, נשמתו של האדם שהיא חלק אלו-ה ממעל
התנתקה ברגע לידתו של האדם ממקורה השלם.
מאותו רגע שהושמה נשמתו האלוקית של האדם
בתוך גופו החומרי, היא שואפת לחזור ולדבוק במקורה האלוקי ובכך למלא את החסר התמידי
שהיא מרגישה בהיותה רחוקה ממקורה השלם.
היכולת של הנשמה למלא את החסר התמידי שהיא
מרגישה, היא רק ע"י קיום תורה ומצוות והתקרבות תמידית אל ה'.
קירבה זו שממלאת את חסרונה של הנשמה אמורה
לגרום לאדם שמחה.
ימי התשובה שאנו נמצאים בהם, ימים שבהם
אנו שבים אל ה', אמורה נשמתנו להרגיש שמחה גדולה שהנה התמלא חסרונה הגדול והיא שבה
ומתאחדת עם מקורה האלוקי.
שמחתו של בעל התשובה, מגיעה ממקום נוסף:
כשאדם שב אל עצמו ואל ה'אני' האמתי שלו,
הוא מתמלא שמחה טבעית של הרגשת שלימות וסיפוק עצמי, וככל שתגדל שמחתו של היהודי בעבודת
ה', כך הוא יוכל לאמוד את רמת החיבור האמתי שיש לו עם הקב"ה ולדעת שהוא אכן
צועד נכון בדרך שלימדו את נשמתו באותם ימי 'קדם' לפני רדתה לעולם.
שמחת התשובה
כתבנו בעבר על עניינה של התשובה (בקונטרס 'לחזור בתשובה- לאן חוזרים? ) :
א. שעניין התשובה אינו משהו כפוי מבחוץ,
והתשובה אינה מעשה מסוים שצריך לעשותו או הנהגה מסוימת שצריך להגיע אליה.
התשובה היא תהליך של שיבה רגשית אל האלוקים.
כל אדם ע"י התכוונות עצמית מודעת, יכול למצוא את דרכו המיוחדת לקשר הרגשי הכול
כך חשוב עם הקב"ה.
ב. שיבה זו אל הקב"ה מביאה בעקבותיה
שיבה של האדם אל עצמו האמתי - אל האני שלו, ואל תפקידו בעולם שנצרב בו בימי הקדם של
ראשית התהוותו, בשורש הנשמה האלוקית שבתוכו.
ג. כששב האדם אל עצמו וחי את חייו בדרך
הנכונה שנקבעה לו בתחילת בריאתו, הוא מתמלא שמחה וסיפוק מחייו והוא שמח ומאושר בעצם
היותו יהודי ובעבודת ה'.
החזרה בתשובה אינה מחייבת צורת חיים שיש בהם עצבות , דיכאון או אימה
ופחד. לחזור בתשובה היא החזרה אל חיקו של ה' ועל מקומו של ה' נאמר בתהילים:
"עוז וחדווה
במקומו".
נמצאנו אומרים שהסימן לחזרה בתשובה נכונה ויעילה היא מצב השמחה
הפנימית והרגיעה הנפשית שנמצא בה הבעל תשובה בתהליך תשובתו.
בנין התשובה הזה הנפרס בפנינו, מאיר הוא
מתוך הפסוק בתהילים (צ"ז
י"א) הנאמר בליל התקדש יום הכיפורים:
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
אור ה' הזרוע בכל נשמה ונשמה, שאותו זוכה
הצדיק לשוב ולהאיר בליבו, מביא אותו לישרות הלב ולהנהגות הנכונות בחיים, הנהגות
ודרך חיים שממלאים אותו שמחה.